הרב אריה אטינגר

פטישים בחצר. פטישים גם בראש שלי. חג הסוכות מתקרב והמועקה שבתוכי עולה ומתגברת. שוב העיניים שלי לא מצליחות להיעצם, שוב הן לא מצליחות להתעלם ממה שעקום בתוכי, מההרגשה שמה שהיה לא יהיה יותר. כשאני נזכרת בסוכות של פעם עולות בי תמונות של שרשראות ואורות צבעוניים, תמימות מתוקה ונצנצים שזוהרים בחושך. כשאני פותחת את העיניים לסוכות

ראש השנה של פעם- החג אהוב עליי. שיפי של פעם אהבה את חודש אלול, חודש עם ריח של סוף והתרגשות של התחלות חדשות- זו הייתה עונה של פיתוח תמונות ועריכת אלבומים שמסכמים שנה נוספת בחיי וחיי ילדיי. אהבנו לשבת יחד, למיין, להדפיס ולתייק עם כיתוביות מצחיקות ואייקונים. היינו מכינים גם אחד קטן לאבא ואמא –

החופש הגיע אלי, וגם אני הגעתי אליו. עם אנרגיות לוחמניות והחלטה אמיצה שהשנה יהיה אחרת. השנה אני לא נמחקת ולא מתמוטטת. לא מרצה וגם- לא מקטרת. לומדת להציב גבול ולא פוסעת אפילו פסיעה אחת שהיא מעבר לכוחותיי. זה התחיל בנימה אגרסיבית משהו. הטלפונים והבקשות זרמו מכל עבר- "נו, מה התכניות?" "לאיפה נוסעים?" "עם מי אנחנו

יום חמישי, שלוש לפנות בוקר רק חמישים דקות קודם לכן פרשתי לישון.סיימתי למקם את התבשילים הלוהטים על השיש, בתנוחת הצטננות מבוקרת.עיני נעצמו בתחינה להספיק לצבור מעט כוח, רגע לפני שהשעון יצלצל — ואז, האזעקה פילחה את הדממה. צליל חד, ארוך, לא שגרתי.הקפיץ אותי מתוך הפוך כאילו שמישהו צעק לי לתוך הלב.תוך שניות אספתי את מוישי

"זה לא עסק, אם לא תשלחו טור השבוע – נאלץ לסגור את הפינה שלכם"."מה קורה עם 'משפחה בשנייה'?""הגזמתם לגמרי עם האיחורים". הודעות מסוג זה, חלקן תקיפות, אחרות נעלבות, התחילו לנחות בתיבת המייל שלי בזו אחר זו. המערכת לא ויתרה, ואני? האמת, לא הבנתי מה עובר על שיפי. העברתי לה את ההודעות, בלי פילטרים, בלי הקדמות,

"שבת שלום שיפי, הכנתי מוס שוקולד מעדןןן, בול כמו שאת אוהבת, בכמות לשלושה סעודות…" "חיימקה, לא לא לא, אני לא מרשה לקפוץ על הספות של אבא ושיפי! מימי, תביאי לי את הבקבוק שלך, הוא מטפטף! רחלי ונחמיה, שכחתם שאני לא מרשה לפזר את המשחקים? די! כולם יורדים לשחק למטה עד שסבא יחזור מבית הכנסת! אתה