אליהו חולה במחלה וגילה תובנה מצמררת: "פתאום הבנתי"

מה הקשר בין טראמפ, עשרות אברכים ששכבו על הרצפה ומאזין שחולה במחלה ל"ע שעצר את רכבו בצד הדרך באמצע הלילה?

הלילה בתוכנית 'שכינה ביניהם' ב"קול חי" יצאתי יחד עם המאזינים למסע מיוחד אל אחד המקומות המורכבים ביותר בנפש האדם:
הפער שבין מה שאנחנו חושבים, מה שאנחנו מרגישים ומה שהגוף שלנו מנסה לומר.

פתחתי את התוכנית בהתייחסות לשיח הציבורי סביב טראמפ ולמעברים החדים מקצה לקצה.
רבים ניסו בימים האחרונים להבין כיצד אדם שנראה יום אחד במקום אחד, נתפס למחרת כאילו עבר למקום אחר לחלוטין.
אבל כאן שאלתי שאלה אחרת.
האם באמת מדובר רק בקצוות של טראמפ?
או שאולי השאלה היא גם מה קורה לנו.
איך אנחנו חווים את טראמפ בעקבות מה שקורה.
האם גם אנחנו עוברים מקצה לקצה?
האם גם אנחנו נעים בין הערצה לאכזבה?
בין אהדה לכעס?
או שאנחנו מצליחים להחזיק בתוכנו גם את האפור, גם את המורכבות?

ומשם עברנו לשאלה רחבה הרבה יותר.
אולי גם אנחנו עוברים לפעמים מאהבה לאכזבה.
מקרבה לריחוק.
מהערכה לכעס.
אז למה הנפש נמשכת כל כך לקצוות?

שיתפתי את המאזינים בכך שלעיתים הקצוות שאנחנו רואים בחוץ הם רק השתקפות של קצוות שקיימים בתוכנו.

האברכים נשכבו על הרצפה… ואז משהו נפתח.
לאחרונה עשיתי ריטריט עם עשרות אברכים.
בשלב מסוים ביקשתי מהם לעשות דבר שכמעט אינו נראה בעולם החרדי.
לשכב על הרצפה.
לא לדבר.
לא לברוח לעשייה.
פשוט לעצור.
לנשום.
ולהקשיב.
בהתחלה זה היה מוזר.
אבל ככל שהתהליך התקדם התחילו לעלות מחשבות, רגשות, זיכרונות ותחושות גוף.
ואז התברר דבר מעניין, פעמים רבות אנחנו לא סובלים רק מהבעיה עצמה,
אנחנו סובלים מהמלחמה שמתנהלת בתוכנו סביבה.
הראש אומר דבר אחד.
הלב אומר דבר אחר.
והגוף מספר סיפור שלישי.

בשלב הבא החלטתי להעביר למאזינים חלק מהתהליך שעשינו עם האברכים.
יחד עם תלמידי היקר הרב משה חגבי שניגן בגיטרה, ועם תלמידים נוספים שהגיעו לאולפן, הזמנתי את המאזינים לבחור אתגר אישי שהם מחזיקים עכשיו,
גם אתכם קוראים יקרים אני מזמין,
זה יכול להיות אתגר בזוגיות.
עם הילדים.
בפרנסה.
בבריאות.
או בכל תחום אחר בחיים.

בואו נעצור רגע ונשאל את עצמינו,
מה הראש שלי חושב על האתגר הזה?
מה הלב שלי מרגיש כלפיו?
ומה הגוף שלי מספר עליו?
ומה החלק הכי דומיננטי שחי בי כעת ביחס לאתגר?

במרכז התהליך עמד רעיון מעולם הפנימיות: מל״ך.
מוח.
לב.
כבד.
המוח מייצג את עולם המחשבה.
הלב את עולם הרגש.
והכבד את כוחות החיים, התחושות והדחפים.

כדי שלא נישאר רק ברמת ההבנה והשיחה, הזמנתי את המאזינים והתלמידים באולפן לחוות את שלושת החלקים הללו דרך הגוף והקול.
התחלנו באזור הכבד, שמסמל את כוחות החיים והתחושות הגופניות.
ביקשתי מכולם להכניס אוויר עמוק לאזור הבטן ולהוציא קול ארוך של:
"אווווווו…"
לא מתוך מחשבה.
לא מתוך רגש.
אלא מתוך החיבור הפשוט לכוחות החיים ולתחושות הגוף.

לאחר מכן עברנו אל הלב.
ביקשתי מהמשתתפים להניח יד על אזור החזה ולהוציא קול של:
"אהההה…"
קול שמזמין מפגש עם עולם הרגש.
עם הכאב.
עם השמחה.
עם הגעגוע.
ועם כל מה שחי בלב.

לבסוף עברנו אל המוח.
הנחנו יד באזור הראש בין העיניים, והוצאנו קול של:
"אִיייייי…"
קול שמבטא את עולם המחשבה.
את ההבנה.
את הניתוח.
ואת כל מה שהראש מנסה לפתור.

פתאום היה אפשר לראות שלא מדובר רק ברעיון.
יש בתוכנו שלושה עולמות שונים.
שלוש שפות שונות.
ושלושה קולות שונים.

ואז לקחתי אתגר קטן ואישי שהחזקתי באותו רגע וביקשתי משלושת התלמידים שישבו איתי באולפן לייצג שלושה חלקים שונים בתוכי.
אחד ייצג את המוח.
אחד ייצג את הלב.
ואחד ייצג את תחושות הגוף.
כל אחד מהם קיבל תנועה שהמחישה את החלק שהוא מייצג.
המוח החזיק את הראש וייצג את המחשבות והדאגות.
הלב ייצג את עולם הרגש.
ותחושות הגוף המחישו את הכיווץ והמתח שהגוף נושא.

ביקשתי מהם לעמוד יחד מולי, ופתאום יכולתי לראות מול העיניים את שלושת החלקים שפועלים בתוכי בו זמנית.
לא רק לחשוב עליהם.
ממש לראות אותם.

לאחר מכן התבוננתי בשלושת התלמידים שעשו יחד את התנועות הללו ושאלתי את עצמי: מה הייתי רוצה לשנות?
איזה חלק זקוק ליותר מקום?
איזה חלק משתלט?
ואיזה חלק כמעט אינו נשמע?
שינינו מעט את התנועות ואת היחסים בין החלקים.
והיה מרתק לראות כיצד גם שינוי קטן בחלק אחד מייצר חוויה פנימית אחרת בכל החלקים.
לא משום שהבעיה נפתרה.
אלא משום שכל החלקים התחילו לקבל מקום.

לאחר מכן הזמנתי גם את המאזינים בבית להצטרף לתהליך.
ביקשתי מהם להסתכל סביבם ולבחור שלושה חפצים.
חפץ אחד שייצג את המחשבות שלהם.
חפץ אחד שייצג את הרגשות שלהם.
וחפץ אחד שייצג את תחושות הגוף שלהם.
לא הייתה משמעות לחפץ עצמו.
המשמעות הייתה למה שהוא מייצג עבורם.
לאחר מכן ביקשתי מהם להתבונן בשלושת החפצים יחד.
ולשאול את עצמם:
מה קורה כשאני נותן מקום לכל שלושת החלקים בבת אחת?
האם אני רוצה לשנות משהו?
להחליף חפץ?
להרחיק אותו?
לקרב אותו?
לשנות את הדימוי שאני מחזיק כלפיו?
דרך החפצים הפשוטים הללו נוצרה אפשרות להתבונן בקונפליקט הפנימי מבחוץ.
לא רק להיות בתוכו.
אלא לראות אותו.
ובין כל השלבים הללו ליוותה אותנו הגיטרה.
שרנו.
נשמנו.
והזמנתי את המאזינים להרגיש את שלושת החלקים גם דרך הקול.
דרך ההברה.
דרך הניגון.
דרך מה שיוצא מבפנים.

המאזין שעצר את רכבו בצד הדרך, שחולה במחלה ל"ע.
ואז הגיע הרגע ששינה את כל התוכנית.
מאזין בשם אליהו התקשר לשידור.
הוא סיפר שעצר את רכבו בצד הדרך כדי להשתתף בתרגיל.
אליהו שיתף שהוא מתמודד עם המחלה ל"ע.
אחרי שעבר את התהליך יחד איתנו בשידור ביקשתי ממנו לשתף מה קרה לו.
התשובה שלו השאירה את כולנו בשקט.
"פתאום הבנתי", הוא אמר, "שכל השנים הסתכלתי על זה בעיקר דרך המחשבות והרגשות. ופתאום הבנתי שהגוף שלי מנסה לומר משהו."
הוא הסביר שעד היום הוא התבונן במחלה בעיקר דרך מה שהוא חושב עליה ומה שהוא מרגיש סביבה.
אבל במהלך התרגיל הוא גילה שגם הגוף שלו מדבר.
גם הגוף נושא סיפור.
גם הגוף מבקש שיקשיבו לו.
זה היה רגע מרגש במיוחד.
כי פתאום כל מה שדיברנו עליו במשך התוכנית קיבל פנים.

זה כבר לא היה רעיון.
לא תיאוריה.
לא שיטה.
אלא אדם אמיתי שמתמודד עם כאב אמיתי ומגלה קול פנימי שלא שמע קודם.

בסיום ביקשתי ממנו להוציא ניגון קצר שיבטא את מה שהוא מרגיש עכשיו.
הוא התחיל לשיר.
הגיטרה הצטרפה.
תלמידי האולפן הצטרפו גם הם.
וכך, בלי הרצאות ובלי סיסמאות, הסתיימה התוכנית ברגע נדיר של הקשבה.
אמרתי בשידור משפט שאני חושב שמסכם את כל מה שניסינו לעשות בתוכנית:
האדם לא נשבר בגלל שיש בתוכו קולות שונים.
האדם נשבר כשהקולות הללו מפסיקים לדבר זה עם זה.
ואולי זו הייתה התובנה המרכזית של כל הערב.
לא שהבעיה נעלמה.
לא שהמחלה נפתרה.
לא שהכאב הסתיים.
אלא שלכמה רגעים הראש, הלב והגוף הפסיקו להילחם.
והתחילו להקשיב.
ולפעמים, משם מתחיל הריפוי.

האזינו לתוכנית המלאה:

The post אליהו חולה במחלה וגילה תובנה מצמררת: "פתאום הבנתי" appeared first on אמס.