***
מאזינים יקרים, השבוע אשמח לשתף אתכם בסיפור נוסף מרתק מתוך הקליניקה. (כמובן עם שינויים שלא נזהה במי מדובר).
אבל לפני הסיפור אני רוצה להקדים הקדמה קצרה:
מתחילת התוכנית אני מקבל פניות ממאזינים ששומעים את הסיפור והשאלות ומצפים בקוצר רוח לשמוע ממני תשובות ועצות.
הסיפורים פוגשים אותם והם רוצים לצאת עם פתרון קסם שיקל עליהם.
איך אמר לי מישהו: תוציא אותנו עם ממתקים. תן ממתק אחד קטן לכל מאזין. אתה לא יכול להשאיר אותנו עם פה פתוח!
אז, מאזינים יקרים. אני רוצה לבשר לכם שתי בשורות, אחת טובה ואחת פחות טובה:
הבשורה הפחות טובה היא שבתוכנית הזו, בעזרת ה' לא תשמעו ממני עצות. מי שמחפש פתרונות- קסם, אני כתובת ממש גרועה בשבילו…
הבשורה היותר טובה היא שאני כן אשתדל להסביר את הגישה הזו. למה אני לא מאמין בפתרונות, ומה, בעצם הרעיון שעומד מאחורי זה.
למעשה, יש בעניין הזה של תהליך ולא פתרונות, הרבה עקרונות ועומקים. אנחנו לא נוכל להבין הכל בהסבר קצר. אני מקווה בעז"ה במהלך השידורים להסביר עוד ועוד עומקים,
בסיפור שאשתף אתכם כעת אסביר את אחד העקרונות,
אז בואו נתחיל בסיפור: (כמובן שכפי שאמרתי אני עושה שינויים שלא נזהה במי מדובר),
בני זוג שהגיעו אלי לקליניקה. הם ניראו ממש סעורים וטעונים.
מה קרה?
מדובר בוויכוח ישן שיש ביניהם, הנושא הוא כסף.
"אנחנו נשואים כבר שש עשרה שנה, ואף פעם לא זכיתי לראות את אשתי לוקחת אחריות על המצב הכלכלי. היא מבזבזת כספים בכמויות מחרידות, לא חושבת אפילו דקה לפני שהיא קונה משהו.
מבחינתה כל דבר הוא דחוף ולא סובל דיחוי.
הבית שלנו מפוצץ בשטויות שאף אחד לא צריך.
כל יום היא מתעוררת עם רעיון חדש.
ליד העבודה שלה יש מרכז מסחרי, בדרך חזור היא חייבת לעשות שם סיבוב ואז היא חוזרת עם דברים שתאמין לי לא חסרים לאף אחד.
אני חייב לציין שהיא קונה לי המון מתנות ומפנקת אותי, כנראה שאני אמור להיות מאושר ולהודות לה' על האכפתיות, אבל במקום להגיד לה תודה אני רוצה לקחת את כל השקיות ופשוט להחזיר אותם- לא מעוניין במתנות!! לא ביקשתי ואני גם לא צריך!"
"בשבוע שעבר, למשל, היה גל קור. אז היא החליטה לקנות לכולם צעיף כפפות וגרבי צמר. תאמין לי, אני רואה את הפריטים הללו מתגלגלים בבית, אף אחד לא טורח להשתמש בהם, שמים מעיל ויוצאים. בשביל מה צריך את כל הפריטים המיותרים האלו???
אחרי יומיים היא שוב קפצה לקניות וחזרה עם איזה שש חוברות יצירה. מבחינתה זה היה ממש נחוץ, הילדים משועממים ואין להם מה לעשות.
אני מזמין אותך בחגיגיות לבית שלנו לבדוק אם מישהו השתמש בחוברות האלו…"
בשלב הזה פניתי לאישה ושאלתי מה את מרגישה עם התיאור של בעלך.
היא לא חיכתה אפילו רגע אחד והתחילה לפרוק את כל טענותיה.
לדבריה היא נשואה לבעל אטום.
אף אחד לא מעניין אותו.
"הלוואי שפעם אחת בכל שנות הנישואים שלנו הוא היה קונה לי משהו אחד.
בחיים לא זכיתי ממנו לתשומת לב, כל דבר אני צריכה לבקש, להסביר ולהתחנן על נפשי."
"גם את הילדים הוא לא רואה. הוא חושב שהם צריכים לגדול בעצמם.
כן, ילדים זקוקים לתעסוקה, ילדים צריכים שמישהו יחשוב עליהם וגם יפנק אותם".
מאזינים יקרים, אז בעצם יש כאן קונפילקט בין הבעל לאשה שלכאורה הנושא שלו מה נכון וכמה נכון להוציא עבור הילדים,
יכולתי לפתור את הקונפליקט הזה במשפט אחד: הייתי מסביר לכל אחד שזה טבע העולם, אישה נהנית מהתחדשות והשקעה בבית וגבר בטבע שלו טרוד בפרנסה וכדו'.
זה בריא ונורמלי שהוא שוכח להשקיע בבית,
וגם בריא ונורמלי שהאישה קונה ואיכפת לה וחשוב לה,
ואז מה שהיה קורה הוא ששניהם היו נרגעים, אבל באמת זה לא היה פותר את הבעיה לטווח הרחוק, והייתי מאבד את החלון הזדמנויות של התהליך שניתן לעשות איתם.
כאן לא ויתרתי והחלטתי להתקדם לשלב אחד קדימה.
פניתי לאשה ושאלתי האם אני יכול לשאול אותך שאלה שדורשת כנות ואומץ.
לאחר שנתנה את הסכמתה שאלתי אותה כך: "לפני שהכרת את בעלך האם לא נזקקת לכמות גדולה של קניות?"
האישה שתקה במבוכה. אבל אחרי כמה שניות הייתה נחושה לעזור לעצמה ותיארה בכנות שתמיד הייתה קונה.
אמנם בבית ההורים לא היה לי כסף משל עצמי, אבל עצם ההתעסקות בקניות, גם כשמדובר בדברים למישהו אחר, הרגיעה בי משהו.
וכאן מתחיל מסע של התבוננות אמיתית
כדי ללמוד את ההגנות שדרכם נוכל להבין את הרגשות שיושבים מאחורה, שאלתי אותה שאלה נוספת, "כשאת קונה מוצרים. מה הדבר שאת קונה ממנו כמות הכי גדולה??"
האישה ענתה בלי התלבטות שהיא קונה כמות לא שפויה של בגדים לכל המשפחה.
אני קונה, ומחליפה ומחזירה ושוב קונה עוד ועוד ועוד.
אני מרגישה זוועה עם הכמויות הללו, כל הדרך אני מסבירה לעצמי הסברים למה זה היה ממש דחוף ונחוץ,
את הקבלות והטיקטים אני זורקת כבר בפח של המרכז המסחרי ומיד ברגע שאני מגיעה הביתה אני ממהרת להחביא את כל הפריטים במעמקי הארון…
מאזינים יקרים. בטח אתם מזהים שמדובר כאן בהתמכרות.
נכון, כשאדם מתאר שיש לו צורך שלעולם לא מגיע אל סיפוקו וכל שהוא ממלא אותו הוא זקוק ליותר ויותר- זה מלמד על צורך התמכרותי.
כעת אני רוצה לומר כמה מילים על טיפול בהתמכרות.
למעשה. המון אנשים שסובלים , שלא טוב להם עם עצמם- יברחו להתמכרות.
אנחנו רגילים לחשוב שהתמכרות זה סיגריות, אינטרנט, סמים. אז ממש לא.
אנשים יכולים להתמכר להכל- לעבודה, לאוכל, לנקיון, לקניות, לכבוד, ליחס, לקריאה.
ושוב- כל דבר שהשימוש בו לא בא על סיפוקו ואני מרגיש שאני צריך ממנו עוד ועוד- אז זה מלמד שנכנסתי לגלגל של התמכרות.
בטח אתם אומרים לעצמכם שכעת, אני כמטפל אמור לשים לעצמי מטרה. איך אני גומל את אותה אשה מההתמכרות.
אז אני רוצה להפתיע אתכם ולספר לכם שממש לא.
השאלה איך לגמול אותה בכלל לא מעסיקה אותי.
מה שכן מעסיק אותי זה שההתמכרות הזו מלמדת על כאב עצום שיושב מאחורה, אני רוצה ללמוד אותו, להכיר ולהתבונן בו ולהבין איך אני יכול לעזור לה מול הכאב שהיא סוחבת.
נחזור לאותה אישה.
אחרי שהיא תיארה את התיאור של מסעות הקניות הללו ניסיתי לשאול אותה בעדינות מה נראה לה איזה רגש היא מחפשת להרגיע ע"י הקניות הללו. (כי שוב דרך ההגנות נוכל להבין את הרגשות שיושבים מאחורה)
היא חשבה על השאלה ואז ביקשה לתת דוגמה כדי לנסות להבין את עצמה.
שבוע שעבר קניתי לבן שלי נעלי חורף.
אחרי סיבוב ארוך מצאתי בשבילו נעליים ממש לטעמי.
הייתי רגועה ומאושרת. שילמתי ויצאתי מהחנות.
כמה דקות אח"כ עברתי ליד חנות נוספת וראיתי בחלון ראוה נעליים עוד יותר יפות.
באותו רגע הלב שלי נפל והמלחמה התחילה.
היה לי ברור שאם אני אקנה לילד שלי את הנעליים השניות אז אהיה יותר מאושרת,
אבל לא נעים לי מהמוכרת בחנות הקודמת- אחרי שכל כך הרבה זמן התלבטתי ושיגעתי אותה, פשוט אין לי פרצוף כעת להחזיר.
האמת שגם לא היה נעים לי מהבן שלי שהיה כבר מותש והדוגמה של הנעל ממש לא עניינה אותו, וכמובן שלא היה לי נעים מעצמי, בקיצור… הרגשתי פשוט נורא!
שאלתי אותה: "מה היית מרגישה אם היית קונה את הזוג השני?"
ואז היא ענתה "כשהילדים שלי נראים טוב אז אני מרגישה טוב עם עצמי."
איך את עם עצמך מאחד עד עשר?
אז היא עונה לי- גרוע! אולי שתיים!
"מאיזה גיל את מרגישה ככה?" שאלתי
מתברר שמגיל ממש צעיר האישה הזו מסתובבת עם תחושת ערך ממש ירודה, היא מנסה לברוח מעצמה ע"י התעסקות בקניית בגדים ועוד בגדים ועוד ועוד…
בעצם, השיח הזה הוא רק התחלה של תהליך. התהליך לא נגמר ביום אחד. היא לא תיפטר מחר מהצורך הזה. יש כאן מקום לשיח על קבלה עצמית- הכלה פנימית של החסר העצום והניסיון לרפא אותו, כי חלק מאד משמעותי בסבל מהתמכרות הוא חוסר הקבלה, איזה בן אדם מזעזע אני ואז כמובן הצורך להרגיש טוב מתעצם והבריחה נעשית יותר ויותר נצרכת…
בקיצור, מאזינים יקרים, אתם מבינים שיושבים כאן רגשות ממש לא פשוטים, ואם חלילה הייתי מתבלבל לרגע ומתפתה להיכנס לוויכוח של מי לוקח בבית אחריות כלכלית, או למי אכפת מהילדים ולמי לא… אז הייתי עלול לאבד עולם שלם של רגשות.
וכאן אני רוצה להזמין אתכם מאזינים יקרים, בואו תעלו לשידור, וניקח את השאלות שלכם כחלון הזדמניות להתבוננות אמיצה ומדוייקת לתוך עולם הרגשות שלנו
