הדבש כבר התייבש בתחתית הצלוחית, הסוכה פורקה, והרוח הראשונה של החורף נכנסה מהחלון. חשבתי שאחרי כל הסערות — הרגשיות, המשפחתיות, הרוחניות — תגיע שלווה.
אבל מסתבר ששקט זה מיתוס. השגרה חזרה, ואני איתה — רק בלי הסוללות.
מנסה להיכנס למוד של “שגרה מבורכת”, אבל שום דבר לא מרגיש מבורך. הבית מלא תיקים, כביסות, ומריבות קטנות שמתחילות בארון ונגמרות אצלי בלב. הבנות שלי, חני ואלישבע, שוב התפוצצו על פנינה — הבת של אברימי — על המדף בארון. כן, אותו מדף. המדף שמוכר יותר מכל מתווך נדל״ן בעיר.
“זה שלי!” “לא נכון, קנית את זה איתי!” “אבל את לא לובשת את זה בכלל!” “כי זה לא שלך!”
ואני עומדת בפתח הדלת, שומעת, נושמת, מרגישה איך הלב שלי עולה לי לגרון.
אני לא יודעת אם לבכות או לצעוק. רק דבר אחד ברור לי: ככה לא נראה “בית חם”. ככה נראה בית בלחץ דם.
שקט בבית. אני שוכבת במיטה, מביטה בתקרה. אולי פשוט נעבור דירה, אני אומרת לעצמי. כל אחת תקבל חדר. מדף. שקט. אבל אז אני צוחקת בקול. כן, בטח. עוד דירה. עוד משכנתה. עוד מריבה על מי זרק את הנעליים במסדרון החדש.
ואז אני קולטת את אברימי מביט בי במצח קמוט- "את נראית לי ממש עצבנית בימים באחרונים" הוא מפטיר
"עצבנית??" אני עונה לו כמעט בצעקה. ואז אני קולטת את האבסורד… "כן." אני מודה באשמה. "באמת אני מוצאת את עצמי עצבנית יותר מהרגיל. אולי דיכאון של תחילת חורף, אולי תשישות של סוף חגים…"
"מה זה משנה?" מפגין אברימי אמפטיה, "לא חסרות סיבות לכך שתיהיי מרוקנת. אני בהחלט חושב ששכחנו לקחת פסק זמן לעצמינו. ואני לא רוצה לחכות לפיצוץ-אז אני רוצה לבשר לך, ממשיך בלחישה חגיגית- שסגרתי על צימר לחופשה משלישי עד ראשון!"
"וואו!" נדלקות לי העיניים והלב מתרחב "יש!" אני מגיבה כמו ילדה בכיתה גימל שמקבלת הודעה על טיול שנתי. "איזה מסירות! אני מתרגשת!"
גלגלי המוח רצים בקצב מרגש, מתחילה להריח אויר של ים וגלידה ושופינג.
ואז הם מגיעים, המחבלים הקטנים שהשבת מסיבות זה הג'וב שלהם.
"רגע! השבת זה התור של הילדים להיות אצלינו, ובדיוק השבוע גם אלימלך וגם טוביה בשבת חופשית!"
"אז מה?" מגיב אברימי בשלווה, "או שנחליף שבת או שהם ילכו לאחיות שלי"
"נו באמת!" אני נאנחת מעומק הלב שצנח בפתאומיות לאי שם. "אתה יודע שאני שונאת להחליף שבתות! פשוט שונאת!. מספיק בלאגן הילדים האלה סוחבים כשהם עוברים מהבית של אבא לבית של אמא, כשאנחנו מחליפים זה משבש להם את כל התשתיות שגם ככה לא משהו…" "אוףףףף" אני נאנחת כמו זקנה בת שמונים שכל עול החיים רובץ על כתפיה, נשכבת חזרה במיטה ומרכינה ראש עמוק עמוק בכרית, רוצה לשכוח מכל העולם, מכל החיים, מכל הטרדות וגם מכל המסיבות והנופשים. פתאום השגרה האפורה נראית לי זוהרת יותר ממלון חמישה כוכבים.
"אברימי" אני מישירה מבט רציני וקדורני משהו "אני באמת מודה לך על ההפתעה. זה לגמרי במקום. אבל בוא נחכה עם זה להזדמנות אחרת."
"מה שטוב לך" עונה אברימי בקול חלול, מכיר נפש אישה מהי ומורגל בלתפוס מרחק בטחון. "תעדכני אותי סופית מחר בבוקר. לילה טוב."
מתהפכת מצד לצד, הגוף דרוך, הראש רועש. מה את רוצה, שיפי? לנסוע? להישאר? להיעלם? ופתאום, באמצע הלילה, נופלת עליי ההבנה הזאת — אני לא מחפשת שלווה. אני מחפשת שלמות. רוצה החלטה שתהיה גם נכונה וגם נוחה, גם מוסרית וגם אהובה על כולם. החלטה שתגרום לילדים להיות מרוצים, לאברימי להיות מאושר, ולי? לי לא להרגיש אשמה.
אז זהו, כנראה שאבל אין דבר כזה.
אין נכון ולא נכון.
אין טוב ורע.
אם אני נוסעת, אני מתביישת ומרגישה טרחנית ונזקקת.
אם אני נשארת, אני מתוסכלת ומרגישה קורבן.
בכל מקרה, מישהי תפסיד — אני, הוא, או הן.
זה הרגע שבו אני מבינה את שיעור החיים הגדול: החיים זה לא לבחור בין טוב לרע, זה לבחור באיזה טוב־רע אני חיה הפעם. אז אני שותה כוס מים, מסתכלת על עצמי במראה ואומרת בלב: “שיפי, תירגעי. אין בחירה מושלמת. יש רק בחירה אמיצה.” וחיוך מפוייס משתקף לי משם.
הרב אריה אטינגר
אחד המדדים של הבגרות הוא ההסכמה לבחור ולדעת לשלם מחיר. כי לכל בחירה יש מחיר, אבל כשאנחנו נשארים באיזור הנוחו המוכר אז המחיר הוא האוטומט שעליו אנחנו כבר חיים שנים ארוכות או דודי דורות, אבל יציאה מאיזור הנוחות דורשת שינוי ובחירה מחדש, ומי שבוחר הוא האשם.
וכאן נכנס האוייב הגדול שהוא לא אשמה, אלא הפחד מאשמה…
הפחד להיות אשמה בבחירות שלי הוא גורם מאיים ומשתק במיוחד!
אם נדע שאשמה היא כמו כל רגש או מחשבה- מתקרבת, מאיימת, מפחידה- ובסוף חולפת… כמו ענן בשמיים שמתקרה ומתקרב ובסוף נעלם לו-
אז נוכל לבחור בחירות חדשות ולהתקדם למחוזות טובים יותר.
