"איפה אני בכל זה": כך לא ניעלם בתוך הקהילה והשייכות

יש רגעים שבהם אדם מגלה שהוא עושה את הדברים הנכונים אבל כבר לא בטוח שהם שלו. הוא חלק מקהילה, מוקף אנשים, מחובר, שייך.

יש מי שרואה אותו, מי שמצפה ממנו, מי שסומך עליו. מבחוץ הכול נראה נכון, אפילו טוב. אך בפנים מתחילה תחושה עדינה שקשה להסביר: איפה אני בתוך כל זה?

בתוכניתו 'בית נאמן' בקול חי, עסק הרב אריה אטינגר, יועץ ומייסד בית הספר להכשרת יועצים זוגיים, בשאלה הזו בדיוק, המקום שבו כוח הקהילה והחיבור האנושי יכולים להיות גם מקור לצמיחה, וגם נקודה שבה אדם עלול לאבד את עצמו מבלי לשים לב.

קהילה – כוח מחבר, ואתגר פנימי
הרב אטינגר פתח בתיאור מקומה של הקהילה בחיים בכלל ובחברה החרדית בפרט. קהילה, לדבריו, היא דבר מופלא: היא יוצרת ערבות הדדית, מחזקת ברגעים קשים ומעניקה תחושת שייכות עמוקה.

דווקא בגלל העוצמה הזו, מסתתר בתוכה גם אתגר שקט.

לעיתים האדם מתחיל לפעול דרך העיניים של הסביבה. הוא אינו מזייף ואינו מנסה להיות מישהו אחר, אלא פשוט רוצה להיות חלק, להשתייך, להיות בסדר. אך עם הזמן הזהות הפנימית מתחילה להיטשטש, והערך העצמי נשען יותר ויותר על תגובות מבחוץ.

לדברי הרב אטינגר, מה שקורה בקהילה קורה לא פחות גם במקומות הקרובים ביותר לאדם, בזוגיות ובהורות. בני זוג עלולים לאבד את עצמם בתוך הרצון לרצות, לשמור על שלום הבית או לעמוד בציפיות. גם הורים עלולים לפעול מתוך פחד מביקורת או מתוך ניסיון להיות "הורים טובים" בעיני הסביבה, ובדרך לאבד את הקול הפנימי שלהם.

ההמחשה: כשהכול מושך לכיוון אחר
כדי להמחיש את הרעיון, תיאר הרב אטינגר תרגיל שערך עם תלמידיו. הוא עצמו עמד במרכז האולם, כאשר סביבו עמדו המשתתפים. כל אחד קיבל בד והתבקש למשוך אותו לכיוון אחר לפי מה שהוא צריך ממנו: אחד רצה אותו כמרצה, אחר פתרון לבעיה, שלישי הכוונה, ורביעי תמיכה.

בתוך רגעים ספורים הגוף נמשך לכל הכיוונים.

המחשה זו, לדבריו, חשפה את הנקודה המרכזית: כאשר לאדם אין נקודת אחיזה פנימית ברורה, הוא עלול להיאבד בין הציפיות של כולם. לא משום שהסביבה רעה, אלא משום שאין לו מקום פנימי יציב שממנו הוא פועל.

הבעיה איננה הקהילה. להפך הקהילה היא כוח. האתגר מתחיל כאשר האדם מפסיק לברר מי הוא בתוך הקשר.

תחושה עצמית משוקפת מול תחושה עצמית איתנה
מכאן עבר הרב אטינגר להסביר את ההבדל בין שני מצבים פנימיים. תחושה עצמית משוקפת היא מצב שבו הערך העצמי נקבע בעיקר לפי תגובות הסביבה. כאשר מעריכים האדם מרגיש שווה. כאשר מבקרים או מתעלמים משהו בפנים מתערער. התחושה הפנימית תלויה במה שקורה בחוץ.

הבעיה איננה בכך שאנשים משפיעים עלינו, זה טבעי. הבעיה מתחילה כאשר השיקוף החיצוני הופך להיות ההגדרה של מי שאני.
מול זה קיימת תחושה עצמית איתנה. זו איננה התעלמות מהסביבה, אלא יכולת להישען גם על בירור פנימי.

האדם שואל את עצמו:
מה אני חושב על עצמי באמת?
האם הביקורת נכונה עבורי?
מה הערכים והכוונות שלי, גם כאשר אחרים רואים אחרת?
הערך העצמי נבנה מבפנים החוצה, מתוך נאמנות פנימית, מתוך ידיעה שעשיתי את המיטב, ומתוך בחינה כנה שאינה מבוססת על אשמה אלא על אחריות.

התרגיל בשידור: לעמוד מול ביקורת בלי להתגונן
בשלב זה עבר הרב אטינגר מהסבר לחוויה.
שלושה מאזינים עלו לשידור, והוא הוביל אותם בתרגיל חי של עבודה על המקום האיתני מול המקום המשוקף. התרגיל עסק ביכולת להסתכל על עצמנו דרך מחמאה וביקורת.

תחילה התבקש כל אחד לומר על עצמו דבר חיובי אמיתי, לא ריצוי ולא מילים יפות, אלא נקודת חוזקה כנה. לאחר מכן התבקשו לומר גם נקודת ביקורת או קושי אישי.

השלב המשמעותי הגיע כאשר הרב אטינגר פנה גם למאזינים בבית ונתן להם משימה מעשית: לשבת זה מול זו, בעל מול אשתו, חבר מול חבר, חברה מול חברה, ולהתחיל במחמאה אמיתית. לאחר מכן, לומר ביקורת.

אך הכלל המרכזי היה ברור: כאשר הצד השני שומע ביקורת, הוא אינו מגיב ואינו מתגונן.

במקום זאת, הוא רק נושם. נותן למילים להיכנס. מרגיש את הכיווץ אם הוא עולה, שוהה בו רגע, ובודק עם עצמו בשקט: האם יש בזה אמת? האם זה נכון לי? ומה אני בוחר לעשות עם זה?

לא תשובה מיידית, לא הסבר, לא ויכוח, רק נוכחות.

לדברי הרב אטינגר, דווקא הרגע הזה הוא המקום שבו מתחילה להיבנות תחושה עצמית איתנה. כאשר אדם מגלה שהוא מסוגל לשמוע ביקורת מבלי להתפרק ומבלי להילחם הוא מפסיק להיות תלוי בשיקוף החיצוני ומתחיל להישען על עצמו.

"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"
בתוך הדברים חיבר הרב אטינגר גם את דברי המשנה באבות:
"אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני".

לכאורה יש כאן סתירה. מצד אחד האדם נדרש לדאוג לעצמו, לבנות את ה"אני" שלו. אך מצד שני, אם הכול נשאר רק אצלו מה ערכו?

ההסבר, לדבריו, הוא שהשלב הראשון הוא בניית האני. אם אדם אינו דואג לעצמו, אם אין לו זהות פנימית ברורה הוא פשוט לא מתקיים מבפנים. אך לאחר שה"אני" קיים, השאלה היא מה עושים איתו. האם הוא נסגר בתוך עצמו, או שהוא הופך למקום שממנו האדם מסוגל לתת, לאהוב ולהיות בקשר אמיתי עם אחרים.

דווקא אדם שיש לו "אני" פנימי מסוגל להיות באמת עבור האחר, בזוגיות, בהורות ובקהילה.

תפקידה האמיתי של ביקורת
אחד המסרים המרכזיים שעלו בתוכנית היה כי ביקורת איננה אמורה להגדיר את האדם, אלא לעורר בדיקה. לא כל טענה נכונה, ולא כל כאב מעיד שמשהו בי לא בסדר. לעיתים נוגעים בפצע ישן, ולעיתים זו פשוט נקודת מבט של האחר.
היכולת הבריאה היא לשמוע, לבדוק, ולבחור מה לקחת ומה להשאיר.

המעבר מתחושה משוקפת לתחושה איתנה מתחיל ברגעים קטנים, ברגע שבו אדם מפסיק להילחם במה שהוא מרגיש, ומתחיל לשאול את עצמו שאלות.

הנקודה המרכזית
בני אדם אינם יכולים לשלוט במה שאחרים יאמרו או יחשבו.
החופש האמיתי נמצא במקום אחד בלבד בבחירה כיצד להתייחס לכך.
קהילה יכולה להיות מקום שבו אדם נאבד.
אך היא יכולה גם להיות המקום שבו אדם פוגש את עצמו באמת.
וכאשר אדם מצליח להישאר נאמן לעצמו בתוך הקשר בזוגיות, בהורות ובקהילה הקשר כבר איננו מקום שמגדיר אותו, אלא מקום שמאפשר לו לגדול.

בסיום התוכנית הזמין הרב אטינגר את המאזינים לקחת את הדברים צעד אחד נוסף קדימה, ולנסות בפועל את התרגיל שנעשה בשידור: לשבת זה מול זה, לומר מחמאה אמיתית, ולאחריה ביקורת כאשר הצד השני אינו מתגונן ואינו מגיב, אלא רק מקשיב, נושם ובודק עם עצמו את הדברים מבפנים.

לדבריו, דווקא התרגיל הפשוט הזה מאפשר לאדם לחזק את התחושה העצמית האיתנה, וללמוד כיצד להישאר נוכח בתוך קשר מבלי לאבד את עצמו.

האזינו לתוכנית המלאה – 'בית נאמן' בקול חי:

The post "איפה אני בכל זה": כך לא ניעלם בתוך הקהילה והשייכות appeared first on אמס.