בערב השמיני של חנוכה, אחרי שכולם כבר שבעו מסופגניות והתאיידו אל חדריהם, הסלון עוד מוצף באור רך. ארבע חנוכיות, ארבעה גבהים, ארבעה סגנונות – כולן עומדות על השולחן כאילו שרות זו לזו שיר פרידה לפני שיוחזרו לבוידעם לשנה ארוכה נוספת.
אני עומדת שם, בנעלי בית, מטלית בידי ומתכננת לכבות את נרות החנוכה.
רגע לפני שאני שאני מכבה את השאריות האחרונות של האור (כי מה לעשות? הבית מלא לכלוך, השולחן דביק, הרצפה קורצת לי 'תנקי אותי', ובינינו, אין לי סבלנות עכשיו), היד כבר כמעט מתרוממת, ואז משהו עוצר אותי.
פתאום אני נזכרת ששמעתי פעם שיש עניין למי שלא חייב, שלא לכבות את נרות החנוכה. לא הלכה שאני בקיאה בה, סתם שמעתי פעם, אבל זה עוצר אותי עכשיו. ואני מחליטה להמתין.
אני חוזרת לשבת.
רואה את הלהבות הקטנות נאבקות על עוד דקת חיים, נדמות רגע, מתאוששות רגע, מאירות רגע.
ופתאום, ממש משום מקום, נפתחת לי דלת בלב.
–
אני נזכרת ברגעים שניסיתי לכבות נרות.
לא חנוכיות – אנשים.
כשאיבדתי את ביתי, גוף ונפש כאחד צרחו בתוכי: "את לבד עכשיו, אל תבלבלי את הילדים. הילדים צריכים רק אותך. רק אמא אחת ברורה". הלכתי לייעוצים, לדיונים, למכתבים. רציתי שהילדים יהיו רק שלי. רציתי לקחת את הילדים רחוק, להחביא אותם מהאור הנוסף. לא מתוך רוע – מתוך פחד. מתוך תחושה שעוד נר בבית הזה יעמיס עליי ועל הילדים יותר מדי והכל יתפרק.
אבל המציאות, בחסדי שמיים, פשוט לא אפשרה את זה.
כנראה, אי שם בסתרי סתרים דלקה בתוך תוכי להבה אחרת שלא ראיתי, להבה שלחמה את האמת, הצדק והכבוד – וכל מאבקי ומחאותיי לא יכלו לה.
היום, במבט של שנים קדימה, כשהילדים כבר גדולים, אני מודה לבורא עולם שעשה לי חסד ולא סייע בעדי לכבות את הנר הזה.
כי אילו הייתי מצליחה – אותה להבה פנימית הייתה נכבית לנצח.
–
זיכרון נוסף עולה כעת, תופס את הבמה. השנים עם אברימי.
הבית החדש, התקווה החדשה, והצל שלה.
מאמא ברגר.
האישה שאיננה, אבל הנוכחות שלה חיה בכל צליל שמשמיע ילד, בכל מנהג קטן, בכל טעם של קוגל חמין או לביבה, בכל זיכרון מתוק של "אמא שלנו הייתה עושה".
והיו ימים…
ימים שבהם הגוף שלי ממש רעד.
לא היה לי כוח לנר הזה.
לא היה לי מקום לעוד דמות אימהית בחדר הלב שלהם.
הייתי מתכנסת בחדר ואומרת לאברימי: "אני לא יכולה עם הגעגועים והזיכרונות. אין לי כוח לעוד סגנון, לעוד מסורת, לעוד נוכחות שמבטלת אותי".
עמוק בפנים, רציתי לעשות 'פו' אחד גדול ולכבות אותה.
לא את הזיכרון שלה חלילה – את ההשפעה שלה.
שיחיו איתי, לפי החוקים שלי, לפי הבישולים שלי, לפי המנהגים שלי.
שאני אהיה הנר המרכזי.
אבל בכל פעם שניסיתי, בפועל או במחשבה, משהו בי רעד כמו הולך ונכבה.
משהו שלא ידעתי לתת לו אז שם והגדרה, אך היום אני יודעת: זה היה ניסיון כיבוי לחלק מהנשמה שלי. כן, לנשמה שלי בעצמי.
כי למחוק את השני זה למחוק את עצמי, ולא לתת מקום של כבוד לזיכרונות, לחוויות ולמנהגים, זה לא להתעלם רק מהם, זאת התעלמות גם מעצמינו.
–
הנה אני עומדת עכשיו שוב מול הנרות.
הלהבות רועדות, מתעקשות.
אור קטן, נאבק.
ופתאום זה כל כך ברור: בבית מורכב לא מכבים נרות של אף אחד מהצדדים, לא של מי שהיה ואיננו, לא של מי שנמצא אי שם, לא של הילדים, לא של המסורות. לא של אף אחד.
כל נר ששותף למשפחה שלנו, נמצא כאן מסיבה כלשהי. מחזיק כאן תפקיד.
גם אם הוא מאיר בזווית שמפריעה לי, גם אם החום שלו צורב. כל נר הוא סיפור. כל נר הוא חלק מפאזל מופלא, נעלם ונשגב מדעת אנוש. יום יבוא ונבין.
וכשאני מכבה משהו, לא משנה עד כמה אני חושבת שאני צודקת – משהו בי מתכהה.
אז במקום לכבות נרות אחרים, אני לומדת להדליק מחדש את הנר שלי. להוסיף לו חיזוק, אהבה, תמיכה וכוח.
לאט.
בשקט.
בלי כפייה.
עם הרבה חמלה.
ובעיקר בסבלנות.
–
הנרות עדיין דולקים על השולחן.
הריצפה דביקה.
הכיסאות הפוכים.
אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן – אני מרגישה אור קטן מבפנים.
אור של הבנה פשוטה: אי אפשר להשתיק את הנרות, אפשר ללמוד לעמוד לידם בלי לפחד מהאור שלהם.
הרב אריה אטינגר מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
"אי אפשר להשתיק את הנרות, אפשר ללמוד לעמוד לידם בלי לפחד מהאור שלהם…".
אחד האתגרים הכי גדולים במשפחות מורכבות הוא הפיתוי הטבעי לבחור 'נר אחד מרכזי' ולדחות את כל השאר.
אבל מניסיון, עם יד (קצת רועדת) על הלב: נר שלא נותנים לו מקום – לא נכבה, הוא רק מחפש דרך אחרת לבעור. לפעמים מתוך כאב.
המפתח, כמו בכל תחום, הוא איזון עדין שמאפשר לכל הנרות לדלוק. ואם אתה מרגיש נדחק, מאבד מקום או זהות, במקום לבדוק ימינה ושמאלה ולחפש מי אשם, כמה טוב להפנות את המבט פנימה לנר שלך, ולבדוק מה הוא מבקש כרגע כדי להתחזק שוב.
ואולי הסוד הזה אינו נכון רק למשפחות מורכבות, אולי הוא נכון לכולנו.
