האדמה רעדה – בפנים ובחוץ / משפחה בשניה / קטיפה

יום חמישי, שלוש לפנות בוקר

רק חמישים דקות קודם לכן פרשתי לישון.
סיימתי למקם את התבשילים הלוהטים על השיש, בתנוחת הצטננות מבוקרת.
עיני נעצמו בתחינה להספיק לצבור מעט כוח, רגע לפני שהשעון יצלצל — ואז, האזעקה פילחה את הדממה.

צליל חד, ארוך, לא שגרתי.
הקפיץ אותי מתוך הפוך כאילו שמישהו צעק לי לתוך הלב.
תוך שניות אספתי את מוישי שלי, עטפתי אותו חזק, זרועותיי מתכווצות סביב גופו הקטן.

פנינה, כבר ערה, חלפה על פני בריצה.
עיניה הגדולות – מבועתות.
"מה זה? למה האזעקה כל כך חזקה? ושמת לב שהיא נגמרה… בעלייה?"

—

התיישבתי על רצפת הממ"ד, נשענת אל הקיר, מביטה בנקודה כלשהי שכנראה רק אני רואה.
המחשבות שלי כבר לא כאן.
הן אצל אלישבע. וחני.

הן לא איתי הלילה.
הן אצל אבא שלהן.
דירה של 60 מטר, בלי ממ"ד.
כן, הן תספרנה לי אחר כך על המקלט הציבורי, על נחמן עם דברי ההתחזקות, על גברת רינה עם ממתקים ועל שולמית שמחייכת ושואלת "אתן בסדר?"

אבל השאלה שאני שואלת את עצמי לא תופיע באף סיפור:
האם הן באמת היו מוגנות?
האם אבא זכר לא לאפשר לאלישבע לצאת החוצה לראות את הטילים?
האם הוא כיבד את עמדתי העיקשת והבלתי מתפשרת בענייני בטיחות?

—

המבט שלי נודד אל ספת ההיירייזר הבהירה, מכוסה הסט הסגלגל שחני בחרה באהבה.
משם אל פעמוני הרוח, השקפים של הפרפרים, האהיל הקטן, הווילון.
כולם בגווני פסטל שקטים.
כולם נבחרו בידי בנות העשרה שלי, ברגעים שבהם רקמו לעצמן פינה משלהן בעולם הזה.

ועכשיו – החדר שלהן הפך למפקדת חירום.
מזרנים, שמיכות, שישיות מים, כוסות חד-פעמיים.
ואנחנו ישנים על מיטותיהן — והן רצות בלילה עם אחרים למקלט ציבורי.

תחושת אשמה.
תחושת פולשנות.
תחושת היפוך.
אני ישנה על המצעים שהן בחרו, בזמן שהן מתכרבלות בפינה של עולם שלא היה בחירתן.

—

האם כבר מותר לצאת מהממ"ד?
פתחתי חריץ קטן. ניסיתי להריח אם הסכנה חלפה.
הגוף שלי כבר לא עמד בתשישות.
גררתי את עצמי חזרה למיטה, והשאלות נותרו תלויות ועומדות.

—

בבוקר — הדיווחים זרמו.
מדברים על ניצחון היסטורי.
על כיפת ברזל שניצחה את פרס.

גאווה התערבבה בחשש.
מה יהיה בהמשך? האם זה באמת נגמר?

ועם כל זה חזר גם הזמזום הישן והטורדני.
ההיסוס האימהי.
הכאב.
המקום ההוא של אמא שלא יודעת איפה הגבול בין מעורבות לשליטה.

האם להציע לבנות להישאר אצלי בימים כאלה?
האם להתערב או לשתוק?
מתי אני מגינה, ומתי אני רק מגינה על תחושת השליטה שלי?

ואז צלצל הטלפון.
טוביה מתקשר מהישיבה, קולו נמרץ, צוהל:
"אמא! מה שלומכם? שלא תיבהלי, אבל הלילה היה טירוף!
אף אחד לא ירד למקלט! כולנו על הגג! אמא, את לא מאמינה איזה יירוטים ראינו, איזה ניסים!! זה היסטורי!"

הוא דיבר בלי הפסקה.
ואני — רק הקשבתי

רטט של התרגשות חלף בי, תקווה לימים טובים וגם קול אחר: שונה, שובב, סקרן והרפתקני

שמרתי על זכות השתיקה, לא רוצה לאשר אך גם לא ממהרת להשבית שמחות…

לא מהאזעקה הפעם, אלא מהמילים.
הוא דיבר על גג.
על שמחה.
על הרפתקה.

ושאלה אמיתית ונוקבת עלתה מאליה:
למה אני מעלימה עין ואפילו מפרגנת לטוביה – ואילו כשהבנות אצל אבא שלהן עושות בדיוק אותו דבר אני מתמלאת בכעס וחוסר אונים?"

סיימתי את השיחה בתחושה מוזרה.
לא ברורה.

הרב אריה אטינגר…

"ושאלה אמיתית ונוקבת עלתה מאליה: למה אני מעלימה עין ואפילו מפרגנת לטוביה – ואילו כשהבנות אצל אבא שלהן עושות בדיוק אותו דבר אני מתמלאת בכעס וחוסר אונים?"

הרבה פעמים בחיים מזדמנים אלינו רגעים כאלה של התבוננות מחודשת. אנחנו זוכים לחבר את החלקים ולגלות דברים שלא הצלחנו להבחין בהם קודם.

רגע כזה הוא בעיניי רגע קדוש. הוא רגע גדול ומרגש. אם רק נדע להבחין בו ולייקר אותו.

העניין הוא שמול כל דבר טוב מתעוררת התנגדות, קופצים להם קולות נגדיים שדואגים לפוגג את גודל הרגע: "אז מהיום אל תתערבי!" "אז מהיום את חייבת לשחרר" "הנה, תראי איזה שתלטנית שאת…" 

הדרישה התובענית הזו לשינוי מעשי חד ומיידי גורמת לנו להתכווצות ופחד ובדר"כ כדי להתגונן נלך אחורה ונברח מהכול.

אז תשאלו מה החכמה?

מה העניין לגלות תובנות חדשות על עצמינו אם אנחנו לא מצליחים ליצור שינוי בשטח?

אני חושב ששינוי הוא מסע, הוא דרך שעשויה מפסיעות קטנות – פסיעה ועוד פסיעה ועוד אחת…. בדרך הזו יש גם מעידות, יש גם עצירות… יש תחנות להתרעננות

והיציאה למסלול הזה מתחילה ברגע שקט ומחונן של הבנה.

"אמר הקב"ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט…." (שיר השירים רבה ה ב)