"שבת שלום שיפי, הכנתי מוס שוקולד מעדןןן, בול כמו שאת אוהבת, בכמות לשלושה סעודות…" "חיימקה, לא לא לא, אני לא מרשה לקפוץ על הספות של אבא ושיפי! מימי, תביאי לי את הבקבוק שלך, הוא מטפטף! רחלי ונחמיה, שכחתם שאני לא מרשה לפזר את המשחקים? די! כולם יורדים לשחק למטה עד שסבא יחזור מבית הכנסת! אתה צריך לשירותים חייימקה? אוי ווי, שכחת ללכת לשירותים? למה לא אמרת לי שאתה צריך? רחלי, לא! אני בשום אופן לא מרשה לאכול מהמוס…"
אסתי מדדה עם נעלי השבת, עקביה מקשקשים והיא מתנשפת בתוך הג'קט המחוטב, מסיטה את שערות הפאה הסוררות ונראית נואשת.
"מה אני יכולה לעזור לך, שיפי?"
אני שותקת ובקושי בולעת את הרוק, מכירה את הסצנות הללו בע"פ ועדיין מוצאת את עצמי בניסוי ותהייה.
"ש-ל-ו-ם מ-מ-ו-ש" שמעון בני הבכור נכנס הביתה, ריקי אשתו מופיעה בעקבותיו עם עגלת תינוק וצמד זעטוטים "ש-ל-ו-ם ס-ב-ת-ו-ש" היא מכריזה לחלל וחיש קל פונה לחדר המשחקים ומודיעה לילדיה בטון פסקני "זהו, כעת יש לכם את כל החדר הזה ואמא נחה על הספה. עד שסבא יבוא אף אחד לא מפריע לי לנוח!" שמעון מגיע למטבח וחוטף ממני חיבוק ונשיקה, מנהג ישן שלא נגמלתי ממנו. ריקי נכנסת בעקבותיו ובטון קליל 'מנחיתה' עלי שינויים בתכנית: "סורי ממש. בקשת ממני להכין סלט ולא הספקתי, היינו ביום שישי בנחל הקיבוצים וחזרנו חצי שעה לפני שבת, את רוצה שאני יחתוך ירקות, או שאפשר קצת להניח ראש עד שסבא יחזור?"
"יואו, איזה מעצבן. ממש בניתי על הסלט שלך, גם לי היה שישי לחוץ ולא הכנתי עוד משהו. מה נעשה?"
"אז אולי שימי יסכים לחתוך ירקות?" מציעה ריקי בקלילות, לא משדרת אף נימה של מבוכה או חוסר נוחות.
שימי מתייצב למלאכת החיתוך, ריקי נרדמת ללא קושי וילדיהם משחקים בחדר
גם אני רוצה להניח את הראש אך קריאותיהם הנואשות של ילדיה של אסתי לא נותנים לי מנוח
"אמאאא, אני רעב" זועק חיימקה בקולי קולות
"ש..ש…" מהסה אותו אסתי בטון לחוץ ורם "אתה לא מבין ששיפי מנסה לישון? וחוץ מזה שסבא צריך להגיע כל רגע." "נחמיה! תראה מה קרה לך… ממתי אני מרשה למזוג שתיה לבד בבית של סבא ושיפי?"
צמד המילים "סבא ושיפי" צורמות לאזני. מרגישה היטב שאסתי מודעת לכך שאני שומעת כל מילה ממילותיה והיא מודדת אותן בהתאם. כאילו מנסה לשלוח לי את המסר הכואב: "אין לי בית של אבא ואמא, לילדיי אין בית של סבא וסבתא. בבית שלך אני צריכה ללכת על קצות האצבעות ולא יכולה לנהוג בחופשיות… כן. את אשמה.
כמה פעמים בחיי אמרתי לה שתרגיש בנוח?
לא היתה שיחת טלפון אחת שבה הוזמנה וביקשתי ממנה שהפעם תבוא בלי להכין אוכל. אני יודעת היטב שהיא מטופלת בכל כך הרבה ילדים קטנים, מאחלת לה קצת שקט ושלווה, רוצה בשבילה את הכי טוב. אין לי שום עניין והנאה מהעזרה שלה, זה הדבר האחרון שבו אני מעוניינת, מעדיפה לקנח את סעודות השבת בתפוח עץ או פלחי תפוז והעיקר לא להזדקק למנות הפאר שהוכנו מתוך תחושת אילוץ וריצוי…
אבל אסתי לא מפנימה. היא לא משנה ממנהגיה בכהוא זה, ממשיכה להטריח את עצמה בהכנת מגדנות ומטעמים או בקניית מתנות כמעט לפני כל ביקור… היא לובשת את מיטב הבגדים וגם דורשת מילדיה גינוני נימוס לא הגיוניים
למה היא לא קולטת??
הרב אריה אטינגר
"לא היתה שיחת טלפון אחת שבה הוזמנה וביקשתי ממנה שהפעם תבוא בלי להכין אוכל"
שיפי נלחצת מהלחץ של אסתי, ביתו של אברימי בעלה. היא מנסה לפתור את המצוקה בדרכים חיצוניות, לגרום לאסתי להרגיש בנוח, למנוע ממנה לטרוח להביא איתה מתנות. אך זה לא עובד… אסתי ממשיכה להתמיד בהתנהגותה. היא מסרבת לשנות את הדפוס הזה.
מה בעצם קורה כאן?
אסתי לא מרגישה בבית, יש מטען רגשי לא פתור בין אסתי לבין שיפי וגם שיפי וגם אסתי מסרבות להתבונן למטען הזה בעיניים, שתיהן מנסות להתחמק מכך, כל אחת בדרכה שלה, אסתי זועקת את זעקתה ע"י עוגות, גלידות ומוסים מפנקים, היא גם מכניסה את הילדים לתמונה ופורקת עליהם את לחציה… ושיפי מצידה מגיבה בדיוק באותה שפה- "אל תכיני כלום… לא צריך לעזור… תרגישה בנוח…"
למה הדבר דומה? לנכה הנזקק למקל תמיכה ויבוא ידיד נחמד ואכפתי שיסביר לו בטוב טעם:" למה אתה משתמש במקל? לא צריך! בוא נזרוק אותו!"
האם יש דרך אחרת? כן, יש דרך אך היא דורשת אורך רוח, סבלנות ואומץ. זו דרך שיש בה ריפוי לרגליים החולות ולא שבירת הגנות
שיחות שקטות שיש בהן אמת והבעת אמון: "אני רואה שיש לך כעס על זה שאני האמא בבית הזה, אני כל כך מבינה את הכאב שלך… זו באמת מציאות מורכבת- גם לך וגם לי…"
