הלב שנשבר ליד הפמוטים
ערב שבת. רגע אחרי הברכה – הדמעות פרצו. אישה צעירה מאחת הערים החרדיות עומדת מול הנרות ולא מצליחה לעצור את הבכי.
יומיים קודם, מילה אחת שבעלה זרק ברגע של עצבים ננעצה בה כמו סכין: קטנה, “לא ביג דיל” בעיניו – אבל עבורה זה פער שכמעט אין לו גשר.
“איך אני יכולה להדליק נרות של שלום-בית כשבפנים אני נשברת?” היא לחשה לעצמה.
זה לא עוד סיפור רחוק. זו מציאות שמתרחשת בהמון בתים. ומשם נפתח השער לשאלה הגדולה של ערב יום כיפור:
מהי באמת סליחה – ומה קורה כשהיא תקועה בגרון?
“עד שירצה את חברו” – ולא “עד שיסלח”
השולחן ערוך (או”ח תרו) מזכיר את הכלל:
"עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו."
אבל מדוע נאמר “עד שירצה” – ולא “עד שחברו יסלח לו”?
מה ההבדל, ומה הוא מלמד על עומק הסליחה?
בתוכנית בית נאמן בקול חי, הרב אריה אטינגר העלה שאלות חותכות:
האם בזוגיות צריך בכלל לומר “סליחה” – או שזה מובן מאליו?
למה ההלכה אומרת שאם ביקשתי שלוש פעמים – זה מספיק? ומה זה שווה אם הצד השני עדיין כואב?
ובעיקר: כשקשה לי לסלוח למישהו – למי קשה לי לסלוח לאחר או לי?
“סליחה היא לא מחיקה של העבר; היא גשר מעל תהום. אבל כדי לבנות גשר – צריך קודם לעמוד על הקרקע שלי.”
התרגיל שחושף את האמת: אדום, תכלת ומראה
במקום להסתפק בדיבורים, הרב אטינגר הזמין את המאזינים לתרגיל חי באולפן – פשוט, עוצמתי, ואפשרי לכל אחד גם בבית.
מה צריך להכין?
בד אדום – מייצג את הכעס, הפגיעה, הבעירה.
בד תכלת – מייצג את הצידוק העצמי: “אני בסדר – הוא לא.”
מראה קטנה – מייצגת מפגש כנה עם עצמי.
כך עושים את זה בבית – 5 דקות של אמת
1. עומדים על האדום – נזכרים במישהו שאני כועס עליו (בן/בת זוג, הורה, חבר, קולגה). נותנים לרגש שם ומשפט: “אני כועס כי…”. לא מצדיקים, לא מסבירים – פשוט מרגישים.
2. עוברים לתכלת – ושואלים: במריבה הזאת, מי ה”תכלת” – הבסדר, ומי ה”שחור” – הלא בסדר? מה אני מרוויח מזה שאני “כולי צודק”? איך זה מגן עליי? (וגם להפך: אם אני מרגיש שאני ה”שחור” – איך זה מגן עליי? מה זה חוסך ממני?)
3. מסתכלים במראה – ושואלים: “על מי אני באמת לא סולח – עליו, או עליי?”
קולות המאזינים: מהכעס – לדיוק
במהלך השידור עלו מאזינים ושיתפו:
אחד סיפר על חבר שהוא לא סובל, “כי הוא כל הזמן מיחצן את עצמו”. ואז הודה: “כשאני מרגיש שאני הצודק – זה נותן לי גב.” ברגע שהסכמתי לראות גם את החלק שלי שבסיפור – עוצמת הכעס התקטנה,
מאזינים נוספים זיהו את אותו דפוס: הכעס קטן כשמעזים להתבונן באחיזה של הטלית שלי שכולה תכלת ולהסתכל על החלק שלי שבסיפור וברגע שמפנים את המבט פנימה.
המכנה המשותף לכולם היה חד:
ברגע שאני מפסיק להיאחז רק ב’טלית שכולה תכלת’, ורואה גם את החלק שלי – הכעס על האחר מאבד את הדלק שלו.
לא כי הוא הפך פתאום ל”בסדר”, אלא כי אני מתחיל לפגוש את עצמי. ושם – מתחילה הסליחה האמיתית: קודם כל עם עצמי ורק אח"כ עם האחר,
והאמת שמהמקום הזה גם לאחר יהיה הרבה יותר קל לפגוש אותי ואף לסלוח לי.
מוזמנים להאזין לתוכנית המלאה:
The post ערב יום כיפור: סליחה שמתחילה מול המראה appeared first on אמס.
