לחשושים נרגשים עולים בצהרים הזה מחדר הבנות. אני מטה אוזן, מנסה לצרף פיסות מידע, להבין על מה ההתרגשות. "חה חה חה, תראי איזו אמא מתוקה הייתה לי, היא הייתה כזאת ילדונת בחתונה! אבא שלי התחתן איתה כשהיא עוד למדה בסמינר, סבתא שלי אומרת שהיא שמה על מאמא עין מהרגע שהיא נכנסה לסמינר ורק חיכתה לרגע שתוכל לחטוף אותה לבן שלה!". כן, זו פנינה של אברימי, והקול שלה שונה כל כך… אני מכירה את פנינה אסופה, בוגרת, מכווצת מעט, זו שתמיד צריכה להבליג, להשלים, לשתוק ולוותר. זו שעצב קבוע נמצא לה בעיניים, צובט לי את הלב בתחושה קטנה ומציקה של אשמה. כשאני שומעת אותה עכשיו הלב שלי מחסיר פעימה, מי זו פנינה הזו? מתגלגלת מצחוק, קלילה, מתוקה, מפטפטת בשובבות. אני לא רואה אותה אבל יכולה לדמיין את האור שדלוק לה בעיניים ואת הסומק הילדי שצובע לה את הלחיים.
אלישבע וחני שלי לא נשארות חייבות, חני מלהגת בפרץ של קנאות אותנטית: "מה את משוויצה באמא ש'לך? גם את אמא שלי אבא שלנו חטף. דוד ודודה שלי היו השדכנים, הם שכנים של חברה הכי טובה של אמא שלי".
אני בהלם, חני החמודה הזאת… לא ידעתי ששיחותי מתועדות בדייקנות מופלאה כזו. ממש מתחשק לי להיכנס לחדר ולתת חיבוק ענק לשלישייה הצבעונית הזאת, אבל אני לא רוצה להרוס את הרגעים הקסומים הללו.
"תראו, הנה אמא שלנו, וואו, איזה מצחיקה הפאה שלה, תמיד היא התחרטה עליה. זה מה שהלך אז והפאנית הצליחה לשכנע אותה.. את יודעת, סבתא שלי לא סבלה את התסרוקת הזאת אבל אף פעם לא אמרה את זה לאמא בפנים כדי שאמא לא תרגיש שהיא נראתה לא טוב, הקטע הוא שאמא שלי בעצמה לא סובלת את התסרוקת הזאת, כל פעם שהיא הסתכלה באלבום הזה היא שאלה את עצמה איך הלכה ככה ואף אחד לא אמר לה מילה. ככה זה, כל אחד חושב שאם הוא לא יגיד לשני את האמת בפנים, הכל יסתדר… קשקושי מח ובלבולי שכל".
אני לא עומדת בזה. אין על חני שלי, כמה פקחות, תום לב וישרות יש בילדים. בשביל מה אני הולכת לטיפול אם יש לי כאלו יועצות בבית?
"הנה סבתא מרים, איזה צעירה היא הייתה פעם. יואו… תראו לי את סבתא שלכם, אני אוהבת לראות איך העולם משתנה", זו שוב חני, ולפני שפנינה מספיקה לענות היא ממשיכה אל התמונה הבאה. "הנה המשפחה של אבא שלנו, את בכלל לא מכירה אותם. תראי איזה חמודים – זאת מרימי שתמיד אני מספרת לך על הילדים השובבים שלה, והנה חזקי שנשוי לאחות של החברה שלך מהסמינר, והנה הנה, את רואה את הבובה הזאת על הידיים של סבתא שלי… וואו, אני לא מאמינה, זה קטע לא נורמלי, את תראי אותה היום ולא תאמיני, היא כבר מזה גדולה, שומרת בעצמה על האחים הקטנים שלה! איך שהזמן טס, זה פשוט הזוי!".
זהו, יותר אני לא מסכימה להתאפק, רוצה להיות שותפה לדבר הקסום הזה שקורה בחדר. אולי נכון ויפה יותר שאעשה זאת עם אברימי ביחד, אני חושבת רגע ומיד פונה לסלון. "אברימי, אתה יכול לבוא איתי רגע לחדר של הבנות?" אני מבקשת. הוא יכול ושנינו מופיעים בפתח החדר.
הבעת הבהלה של הבנות משעשעת אותי. אלישבע וחני מחווירות וכמעט קופאות במקומן, ופנינה- מעשית כתמיד טורקת את האלבומים ומחזירה אותם לארון בידיים רועדות מעט.
"אני רואה שנעשו פה דברים בלתי חוקיים", מניף אברימי את ידו ומניע את אצבעו בתנועת נזיפה.
"נצטרך לזמן אתכן לחקירה במגרש הרוסים", אני מצטרפת בנימה מאיימת.
"הלו הלו", אברימי שולף את הנייד מהכיס, "אחת אחת, כאן אברהם, נמצאו שלוש בנות עשרה העוסקות בחומרים בלתי חוקיים, נא להזמין בדחיפות ניידת לרחוב הארזים 22 קומה 3 החדר עם המיקימאוסים הוורודים על הקירות".
צחוק מתגלגל פורץ באחת מכל הנוכחים בחדר. אני פורשת את זרועותיי ומזמינה את שלושת המבוהלות לחיבוק גדול, משפחתי ועוטף, מבהירה בלי מילים שהכל בסדר. גם בבית מורכב יש מקום לזיכרונות מפעם. מה שעבר עלינו לא היה ונגמר, הוא נמצא בתוכינו, וזה בסדר ואפילו כדאי להסתכל עליו ולתת לו מקום.
הרב אריה אטינגר…………
"אלישבע וחני מחווירות וכמעט קופאות במקומן, ופנינה- מעשית כתמיד טורקת את האלבומים ומחזירה אותם לארון בידיים רועדות מעט".
החפץ חיים מספר משל על אדם שנדרש לשאת את החבילה שלו הביתה. האיש הזיע, התייגע והתאמץ, לסחוב את החבילה שהייתה מלאה אבנים גדולות וכבדות, אך כשהגיע התברר לו שזו לא היתה החבילה שלו, התרמיל שלו לא היה כבד, אצלו היו רק יהלומים קלים למשא השווים הון רב.
כשאנחנו מבוהלים אנחנו עובדים קשה. מתוך בהלה אנחנו מרגישים שעלינו לטשטש את האמת של חיינו ולייצר לילדינו חיים טובים לפי הספר. קשה לנו להסתכל לאמת בעיניים ולסמוך על בורא עולם שתפר עבורנו ועבור ילדינו את החיים המדויקים והטובים ביותר עבורם. אך ככל שנהיה מחוברים לעצמינו נוכל להירגע, לסמוך על מי שהוביל אותנו במסע החיים שלנו, ולהניח לאמת לצאת החוצה. כשהיא תצא, נגלה שאין דבר משמח ומשחרר יותר. והילדים? הם רק רוצים לראות אבא ואמא שמחים ולא מבוהלים. עם כל היתר הם יודעים להתמודד מצוין, תאמינו לי.
