סלק, בננה ושאר ירקות

שמונה תבניות ביצים, עוגיות קוקוס (אני בכלל לא אוהבת קוקוס!!), שלושה שקי תפוחי אדמה, שני
ארגזי עגבניות, קרטון מלפפונים, בצל, סלק… אני רוצה לברוח, חנוק לי במטבח הזה! הנה מגיע עוד
ארגז, הפעם אני ממש לפני התפרקות. למה. פלפל. אדום!? למה?? פלפל אדום רקוב אחד הוא נגיף
מדבק שלא ניתן לעצור אותו! האם אני האישה היחידה מכל נשות השכונה שיודעת את הסוד הזה?
ומה עוד? אוה, רק לא זה! מתבוננת במפתן ומבינה שרק בעזרת מנוף כבאות והצלה אוכל להימלט.
האם נגזר דיני להתענג על ריח בננות? מתחילה לאבד נוכחות, שוקעת לאיטי בתוך עשן סמיך, סביבי
חגים במעגלים אשכולות בננות. צהובות, ירוקות, חומות, אדומות, סגולות, כתומות, ורודות, כסופות…
כולן עם אותה הבעה צינית ומלגלגת. אני מסתכלת להן בעיניים ומשיבה חיוך. בא לי לסלוח לכן,
בננות יקרות. רציתן להיטיב איתי, לחסוך ממני ים של קניות טורדניות בימי המועד, באתן למטבחי
כדי להיות נגישות ומזומנות ואני כל כך זועמת, אז אתן מתגוננות במסכה של התנשאות. אפשר
להבין.
נושפת לעצמי זרם של קיטור ומזדקפת מחדש. באקט של חזרה לחיים אומרת לעצמי: "יאללה גברת,
די להתמסכן ולהפוך כל אירוע לדרמה טראגית, נא לנחות, לומר תודה על כל הטוב שסביבך ו – – –
לעבודה".
אני באמת חוזרת לעבודה. מימין שיש בשרי בעיצומן של עבודות ביעור וקרצוף, שלוליות אקונומיקה,
שני סקוטשים, סמרטוט, ספוג הפלא וסנו ז'אוול. הארונות העליונים תודה לה' כבר מוכנים לקבלת
קהל. והארונות למטה? מה קורה איתם? המקרר מאחורי, שותק בדממה מאיימת, שולחן וכסאות
לשמאלי, יבוא זמנם. האם מישהו שם לב שיש כאן חתיכות לחם אמיתיות? איזה חוסר הוגנות! כל
שנה מחדש הסרט הזה חוזר על עצמו. אני מבטיחה לכל החלוקות והמכירות שאשיג אותן, שהשנה
אקבל את פניהן במטבח מצוחצח, בשיישים מצופים וארונות בוהקים. וכמו תמיד הן מקדימות.
"אמא", כמו משום מקום חני נוחתת לידי. האליפות האינטואיטיבית שלי בתוספת שנות הוותק לא
מאכזבות, כבר בצליל הראשון אני מזהה לאן פני השיחה מועדות. לא טועה. "אמא מה יהיה? כשאבא
היה פה לא אכלנו אוכל קנוי וגם קילפנו הכל, הכל הכלללל, אפילו את העגבניות, ועכשיו אנחנו לא
מקלפים כלום. אולי אני צריכה לעשות מה שאבא היה עושה? אולי אני לא יכולה לאכול איתכם? אני
כבר בגיל שאי אפשר להקל!".
וולקאם.
עוד מישהו רוצה ממני משהו כעת?
פיצוץ בלתי מבוקר עומד לפרוץ ממני כעת ואני לא מצליחה לעצור אותו. לא מצליחה לא. מצלי…
"אבא עשה, אבא נהג, במקום לרוץ אחרי מה שעשינו, לא היו לאבא מנהגים לגבי עזרה לחסרות
ישע?" הלסתות כואבות מהצעקה, ממש שורפות. לא מתאים לפרוק משאית זבל על יצור תמים
שנקלע לפה שלא במודע. "היא לא ראתה את השלט האוסר את מעבר הגבול?" עוברת בי מחשבה
סרקסטית, "היא לא שמה לב שנכנסה לשטח אדום?".
בננה אחת, אולי סגולה או ורודה מציצה לעברי מתוך המגדל. אני יוצרת חריץ ומגניבה אותה החוצה,
משליכה את הקליפה לפח הקרוב מברכת לאט (כדי לא לדבר בינתיים…), נושמת עמוק ומגלה עובדה
מעניינת: יש משהו בריח שלה. יש משהו. כן. אני משתהה במשך דקה ארוכה ורק נושמת את ההדים

לתוך ריאותיי, מאי שם במעמקי התודעה עולה דמותה של המורה שולה בעלת עצמות הלחיים
הבולטות, שלימדה משהו על יתרונותיה המרגיעים של הבננה, אשלגן, מגנזיום ופרוטאין או משהו
כזה. המורה שולה, ידעת פעם שלעצם האפקט של לעיסת הבננה בדממה והמתנה עם כל המילים
עד שהיא תגיע לסיומה, יש כוח מרגיע במיוחד?
*
3:40 בלילה. ניגוב אחרון. וואו. וואו. וואו.
נושמת עמוק ומסמנת לעצמי וי ענק.
עונג ששייך לנשים. זר לא יבין.
חולצת את הקרוקסים בפתח המטבח ומתערסלת בספה בסלון. אצבעות רגליי הקפואות חבוקות
בתוך כפות ידי החמימות המנסות להחזיר את זרימת הדם בתנועות עיסוי מעגליות.
מה זה העולם הזה? מתגלגלות במוחי מחשבות. בתקופה האחרונה הרגשתי שיפור כל כך גדול.
חלפו עלי שבועות של יציבות, רוגע ובטחון. עשיתי צעדים משמעותיים שבעבר לא יכולתי אפילו
לחלום עליהם, והנה היום – כזו התרסקות. הכל רע לי. הכל צועק. אפילו מכירות הפסח מעצבנות
אותי. מסכנה חני, איך שהיא ספגה ממני על שאלה תמימה… ככה יהיה תמיד? לעולם לא אגיע
ליציבות אמיתית? גן העדן של השלווה אבד לי לנצח?

הרב אריה אטינגר
"לעולם לא אגיע ליציבות אמיתית? גן העדן של השלווה אבד לי לנצח?"
חיינו נעים במעגלים, יום אחד אנחנו מרגישים במרומי הפסגה ולמחרתו צונחים לתהום. ואם כך,
נשאלת השאלה מה הטעם לעבוד? איזה תועלת נשיג אם היום נצליח ומחר נתרסק?
אחד ממורי היקרים נוהג להקביל את ציר החיים לסיפור יציאת מצריים, מוכיח שבכל מקום
בהיסטוריה היהודית דומים החיים לגלים; עלייה, צניחה, התרסקות ושוב עליה.
במצרים היינו בעומק הגלות ואז הגיע השחרור. לפני ים סוף שוב הגענו אל תוך שיא חוסר האונים
משם שוב – קריעת הים והישועה. עגל הזהב היה בור תחתיות, שעבוד לעבודה הזרה, ומשם? נכנסים
לארץ, אל המנוחה והנחלה.
והאם כאן נגמר הסיפור? לא, בשנה הבאה נקרא בתורה את אותה השתלשלות ונחזור לאותן תחנות
פעם נוספת…
אז מה הטעם?
הטעם הוא אנחנו. ו'אנחנו' אילו לא הבורות שנפערים לנו בחיים אלא מה שקורה בתוך הנפש שלנו.
אם זכינו וצעדנו דרך, הרי שבפעם הבאה שנהיה באותן גלויות וניפול את אותן נפילות, נהיה גמישים
יותר, מקבלים יותר וחומלים יותר גם על עצמינו וגם על הסובבים אותנו. כך נצליח לצאת מהבור
בקלות ויעילות גדולים יותר, ואם נזכה לכך – דיינו.