חמץ, מצה וסלט של רגשות
שמונה תבניות ביצים, עוגיות קוקוס (אני בכלל לא אוהבת קוקוס!!), שלושה שקי תפוחי אדמה, שני ארגזי עגבניות, קרטון מלפפונים, בצל, סלק… אני רוצה לברוח, חנוק לי במטבח הזה! הנה מגיע עוד ארגז, הפעם אני ממש לפני התפרקות. למה. פלפל. אדום!? למה?? פלפל אדום רקוב אחד הוא נגיף מדבק שלא ניתן לעצור אותו! האם אני האישה היחידה מכל נשות השכונה שיודעת את הסוד הזה? ומה עוד? אוה, רק לא זה! מתבוננת במפתן ומבינה שרק בעזרת מנוף כבאות והצלה אוכל להימלט. האם נגזר דיני להתענג על ריח בננות? מתחילה לאבד נוכחות, שוקעת לאיטי בתוך עשן סמיך, סביבי חגים במעגלים אשכולות בננות. צהובות, ירוקות, חומות, אדומות, סגולות, כתומות, ורודות, כסופות… כולן עם אותה הבעה צינית ומלגלגת. אני מסתכלת להן בעיניים ומשיבה חיוך. בא לי לסלוח לכן, בננות יקרות. רציתן להיטיב איתי, לחסוך ממני ים של קניות טורדניות בימי המועד, באתן למטבחי כדי להיות נגישות ומזומנות ואני כל כך זועמת, אז אתן מתגוננות במסכה של התנשאות. אפשר להבין.
נושפת לעצמי זרם של קיטור ומזדקפת מחדש. באקט של חזרה לחיים אומרת לעצמי: "יאללה גברת, די להתמסכן ולהפוך כל אירוע לדרמה טראגית, נא לנחות, לומר תודה על כל הטוב שסביבך ו – – – לעבודה".
אני באמת חוזרת לעבודה. מימין שיש בשרי בעיצומן של עבודות ביעור וקרצוף, שלוליות אקונומיקה, שני סקוטשים, סמרטוט, ספוג הפלא וסנו ז'אוול. הארונות העליונים תודה לה' כבר מוכנים לקבלת קהל. והארונות למטה? מה קורה איתם? המקרר מאחורי, שותק בדממה מאיימת, שולחן וכסאות לשמאלי, יבוא זמנם. האם מישהו שם לב שיש כאן חתיכות לחם אמיתיות? איזה חוסר הוגנות! כל שנה מחדש הסרט הזה חוזר על עצמו. אני מבטיחה לכל החלוקות והמכירות שאשיג אותן, שהשנה אקבל את פניהן במטבח מצוחצח, בשיישים מצופים וארונות בוהקים. וכמו תמיד הן מקדימות.
"ש-ל-ו-ם."
מנחם בעלי מגיע הביתה. נינוח, מחוייך, מבסוט מהחיים. אני עדיין לא רואה אותו אך בהחלט יכולה לצייר את התסריט. בטח ביד ימין הוא מחזיק בגאווה ארגז מצות יד, המצות שאותן אפה הבוקר עם צוות ה'חבורה' שלו, וביד שמאל- לא אתפלא אם יהיה שם משולש פיצה או בורקס נוטף פירורים…
כן. כך נראים חיי, וכך גם נראה ערב הפסח שלי- חמץ ומצה משמשים בערבוביה ואני משתגעת
פיצוץ בלתי מבוקר עומד לפרוץ ממני ואני לא מצליחה לעצור אותו. לא מצליחה לא. מצלי…
בהתקף זעם בלתי נשלט אני טורקת את דלת המטבח. יבין מה שיבין הבחור האדיש הזה. לא יודע את הגבולות, לא מכבד את הטריטוריה שעמלתי במשך שעות לנקות ולהבריק.
בננה אחת, אולי סגולה או ורודה מציצה לעברי מתוך המגדל. אני יוצרת חריץ ומגניבה אותה החוצה, משליכה את הקליפה לפח הקרוב, נושמת עמוק ומגלה עובדה מעניינת: יש משהו בריח שלה. יש משהו. כן. אני משתהה במשך דקה ארוכה ורק נושמת את ההדים לתוך ריאותיי, מאי שם במעמקי התודעה עולה דמותה של המורה שולה בעלת עצמות הלחיים הבולטות, שלימדה משהו על יתרונותיה המרגיעים של הבננה, אשלגן, מגנזיום, פרוטאין או משהו כזה.
*
3:40 בלילה. ניגוב אחרון. וואו. וואו. וואו.
נושמת עמוק ומסמנת לעצמי וי ענק.
עונג ששייך לנשים. זר לא יבין.
חולצת את הקרוקסים בפתח המטבח ומתערסלת בספה בסלון. אצבעות רגליי הקפואות חבוקות בתוך כפות ידי החמימות המנסות להחזיר את זרימת הדם בתנועות עיסוי מעגליות.
מה זה העולם הזה? מתגלגלות במוחי מחשבות. בתקופה האחרונה הרגשתי שיפור כל כך גדול. חלפו עלי שבועות של יציבות, רוגע ובטחון. עשיתי צעדים משמעותיים שבעבר לא יכולתי אפילו לחלום עליהם, והנה היום – כזו התרסקות. הכל רע לי. הכל צועק. אפילו מכירות הפסח מעצבנות אותי. מסכן מנחם היקר, חוזר מיום עמוס ומקבל טריקת דלת… לעולם לא אגיע ליציבות אמיתית? גן העדן של השלווה אבד לי לנצח?
***
קוראים יקרים
הצורך לסדר ויציבות הוא צורך כל כך ראשוני ועמוק. ברמה הרגשית אנחנו רוצים לראות את עצמנו רגועים, סלחניים, מתגברים
אחד הצרכים הכי חזקים שמובילים אותנו בחיים, הוא הצורך שיהיה סדר. שכל דבר יהיה תחום במקום, בזמן, בהגדרה ברורה.
ילד קטן רואה את העולם במשקפיים של שחור לבן, יש לו חלוקה ברורה בין צדיקים ורשעים, יפים ומכוערים, עשירים ועניים. כשאנחנו גדלים ומתבגרים הדפוס הזה מלווה אותנו, וככל שנעשה עבודה לגדול ממנו ולראות את האפור- כך נוכל להיות רכים וחיינו יהיו רגועים יותר, לראות את היופי שיש בכיעור, לראות את הצדקות והיושרה שיש ברשע ואת האושר שהוא מנת חלקם של העניים…
ככל שנצליח לראות זאת כך התערובת והאנדרלמוסיה תערער אותנו פחות ואז נוכל, לאט לאט ובנחת רוח להתחיל ליצור בתוך הסערה אי של שפיות.
