הרב אריה אטינגר, יועץ ריגשי, ממליץ לפתוח את הדלת במקום לפרוץ אותה
מנהל חיידר הגיע אליי לייעוץ. "אני חושב שאני מתפקד נפלא כמנהל", הוא פתח, "יש לי רק בעיה אחת. כשעליי לנאום לפני התלמידים, וכל שכן לפני ההורים, אני נתקף בחרדה".
"למה אתה מצפה ממני?" ביררתי אצלו. "שתיקח ממני את החרדה איכשהו", הוא השיב, מובס.
"מה יקרה אם אכן תיתקף חרדה במהלך הרצאה?" שאלתי אותו. "אני עלול להשתתק תוך כדי ההרצאה, לפני כל הנוכחים", הוא נענע בראשו כמנסה לסלק את התרחיש המטריד.
"ומה יקרה אם אכן תשתתק פתאום תוך כדי ההרצאה?" הוספתי לשאול. "יחשבו שאני לא נורמלי", הוא ענה במבוכה.
"נו, ומה בכך?" 'המשכתי להקשות' הוא הביט בי תמה: "יפתחו תחושת זלזול כלפיי. יפסיקו לקבל ממני".
"ואם יפסיקו לקבל ממך?" עדיין לא הרפיתי, "מה אז?" "אז איאלץ אולי לעזוב את משרת הניהול", הוא השיב בשפל קול.
מכאן כבר יצאנו לעבודת עומק. יחד בחנו מדוע האפשרות של עזיבת המשרה מאיימת עליו כל כך. אחרי מספר שיחות התגלה המניע הפנימי: לתחושתו של האיש, אם הוא איננו בעמדת השפעה על הזולת, אין משמעות לחייו. המשוואה הפנימית שלו אומרת: השפעה = משמעות.
יחד הסטנו את מטרת הטיפול. במקום לנסות לפתור את החרדה, פיתחנו מוכנות לשהות בה. האיש הסתגל לאפשרות שתוך כדי הרצאה הוא עלול בהחלט להיתקף בחרדה. ובעיקר, הוא למד שיש לו מקום בעולם, גם אם לא יימצא בעמדת השפעה. במקום להילחם ולברוח הוא למד לשהות ולחוות. לראשונה בחייו הוא חווה הרפיה מהשורש, ולמד להרגיש שהערך שלו הוא פחות ופחות תלוי.
האם לדעתכם אדם מן השורה יכול לזהות בעצמו את המניע שלו, ללא עזרת מטפל?
פעמים רבות אנחנו מדברים על צורך מסוים שלנו, כאשר למעשה הצורך הפנימי שלנו הוא אחר. אדם בעל כושר התבוננות שמתנהל בכנות, יצליח לבחון את עצמו ולגלות מהם המניעים שלו. אמנם, אם חלילה אדם נמצא במצב של איבוד שליטה, הוא לא יוכל להתיר עצמו לבד מבית האסורים ויזדקק לעזרה מקצועי
