דווקא כדי להתקרב: לקלף את שכבות ההגנה

"שלום וברכה" פונה אלי אישה בשיחה ראשונית לפני טיפול,

"אני ממש מבקשת שהרב יקבל אותנו לפגישה דחופה. המצב ביננו ממש בכי רע, ואני רוצה לתת צ'אנס אחרון."

"אוקי, אבל לפני שאתם באים אשמח לשמוע בכמה מילים מה העניין"- ביקשתי לדעת

"העניין הוא שאין עניין" כך עונה לי אותה אישה.

"אנחנו נשואים קרוב לחמש עשרה שנה ואני מרגישה ממש לבד. בשנים הראשונות ניסיתי להילחם בזה, הסברתי לבעלי שאני צריכה קשר שיש בו התעניינות ושיתוף, בכיתי והתחננתי וכתבתי מכתבים וקניתי מתנות וקראתי ספרי הדרכה וגם קיבלתי ייעוצים מכל מיני סוגים ושום דבר לא עזר, בעלי נשאר כמו בלוק- עסוק בעצמו ובענייניו כאילו התחתן איתי רק בשביל התעודת זהות. אחרי כל כך הרבה מאמצים הגעתי להשלמה ואז היה לי יותר קל, אבל בתקופות האחרונות נהיו בבית המון המון קשיים עם הילדים וכל פעם מחדש אני מרגישה בודדה בחזית, כאילו רק אני הבאתי את הילדים האלו לעולם וכאילו העול והתפקיד לפתור להם את הבעיות הוא רק שלי."

 

חברים יקרים

הקושי שאותה אישה שווה מול בעלה הוא קושי של ניתוק רגשי.

בסיטואציה הזו נראה שהגבר הוא המנותק, אבל יש גם הרבה מקרים הפוכים שבהם נראה שהאישה היא המנותקת.

ואני רוצה להציע פרשנות אחרת לגמרי למקרים האלה.

לפני שאסביר את הפרשנות שלי אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי שבוע שעבר. הסיפור הזה ימחיש לכם את הרעיון שאני רוצה להסביר לגבי ריחוק או ניתוק רגשי בין בני זוג.

 

 

שבוע שעבר הייתי בשוויץ, טיילתי שם בין ההרים המושלגים והיה לי זמן לחשוב על החיים, על מערכות יחסים ועל זוגיות.

הייתה חוויה אחת שממש תפסה אותי.

באחד הטיולים שבהם הייתי עליתי על רכבל שהוביל אותי מתחתית ההר לראש ההר. הרכבל היה גבוה, והיו בו כמה אלמנטים שממש אתגרו אותי:

דבר ראשון הוא היה פתוח לגמרי

דבר שני הוא היה ללא נעילה- כלומר, אני הייתי צריך להוריד מוט ברזל פשוט ולהחזיק בו, למוט לא היה שום אמצעי בטיחות.

דבר שלישי- לא הייתה בקרה- הקרונות עלו וירדו באופן אוטומטי ואני הייתי צריך למהר ולהתיישב עליהם ולדאוג בעצמי לכך שהורדתי את מוט הברזל, אבל אף אחד מהעובדים לא פיקח על כך ולא נתן לי אישור שביצעתי את הפעולה הזו בצורה בטיחותית.

תחילת הנסיעה ברכבל הזה הייתה ממש מפחידה. ראיתי תחתיי מים, שלג ועצים אדירים. באמצע גם התחיל לרדת גשם ופחדת מרוחות שיעיפו את הקרון שלי… זה לא היה פשוט.

ואז נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי את עצמי:

הרי גם אתמול הייתי ברכבל, אולי אפילו גבוה יותר, ולפני שלושה ימים טסת במטוס מעל אוקיינוסים אדירים. אז מה קרה עכשיו שאתה כל כך פוחד??

התשובה היא פשוטה- גם הרכבל שבו ביליתי אתמול, וגם המטוס שבו טסתי שלושה ימים לפני כן- היו סגורים. אני הייתי מוגן בתוך ארבע קירות. הסיטואציה היא אותה סיטואציה, הסיכון הוא אותו סיכון- אתה מרחף בין שמים וארץ. אבל כשאתה עטוף בתוך חדר סגור אז אתה מרגיש מוגן יותר.

לעומת זאת, כשאתה חשוף- כמו ברכבל הזה אז הפחד הופך להיות חי ומוחשי יותר.

כשהבנתי את זה נרגעתי והתחלתי ליהנות, נהנתי מהמפגש עם החווייה, התחלתי לחוש את כל היופי המדהים שסביבי והפעם בלי זכוכיות משוריינות, התחלתי לגעת. הייתי קרוב יותר.

מצד אחד חשוף יותר לפחד, מצד שני חי ונושם ונוגע בכל פלאי הבריאה העצומים שסבבו אותי.

 

חברים יקרים-

זו מערכת יחסים.

כדי להצליח להתקרב לבן הזוג, להרגיש אותו, לחוש אותו ולהתחבר לרבדים העמוקים שבנפש שלו, אני צריך קודם כל להסכים להכיר את הרבדים העמוקים שבתוכי.

להסכים לחשוף את הפגיעות שלי, לקלף את שכבות ההגנה ואת המסכות שהתרגלתי ללבוש כל השנים כדי לא לחוות דחייה, ריחוק או פגיעה.

להסכים להיות שונה ופחות מקובל אבל יותר מחובר למי שאני באמת.

רק אדם כזה- שחושף את העומקים שיש בו, מזמין אליו חשיפה חוזרת. אנשים מסכימים להתקרב באמת למי שמקבל את החלקים הפחות יפים שיש בהם.

כשאותה אישה תסכים באמת לקבל את החלקים הפחות יפים של בעלה, אז הוא יהיה מוגן להתקרב אליה ולמצוא בה חברה לחיים. אבל העבודה שלה מתחילה קודם כל במפגש אמיתי עם עצמה.

לא תמיד זה יהיה נעים.

זה דורש אומץ, עמידה מול הפחד וגם שינוי דפוסי חשיבה ישנים.

אבל הרווח הוא קשר.

קשר אמיתי.

קשר עם עצמי

קשר עם הזולת

קשר עם החיים בעצמם.

 

האזינו לדברים בתוכנית 'בית נאמן':

The post דווקא כדי להתקרב: לקלף את שכבות ההגנה appeared first on אמס.