זוכרת את עצמי ילדה קטנה שאוהבת לצייר. ציירתי המון וזה עשה לי טוב. מין ערוץ חופשי של הנפש לבטא חלומות שהם מעבר למילים.
אחד הציורים שחזר על עצמו היה ציור בית. בכל ציורי הבית הייתה שמש זורחת, היו גם פרחים, ציפורים, אגם מים ונוף בראשית. הילדות שלי הייתה נעימה וציורית וכך דמיינתי את ביתי העתידי -מקום שקט וקסום שמהווה קרקע בטוחה להתפתחות, ליצירתיות, לצחוק של ילד, לחיבור להקב"ה ולטבע הנפלא, ציוץ ציפורים עם זריחה, רוח, חילזון, אוושת עלים, וריח של אדמה טובה ורכה…
חלפו שנים, ציורי הילדות נטמנו עמוק במגרה והתנדפו להם עם הרוח
את מקומם תפסו משוואות מתמטיות מפרכות, רשימות ארוכות ארוכות של יוצאי דופן בשיעורי דקדוק, 12 זמנים באנגלית ותאריכים בלתי נגמרים לקראת החוץ בהסטוריה אף פעם לא הצטיינתי בכל אלו, אך במשך שעות אילצתי את עצמי ליישר קו.
גדלתי, התבגרתי, והסברתי לעצמי בהגיון קר שהחיים הם 'לא משחק ילדים' וצריך להשתחרר מהדמיונות.
צריך להשלים עם המציאות
צריך לכבוש את הרצון
צריך להודות על מה שיש
צריך לראות רק את הטוב
וצריך
וצריך
וצריך
—
כיום, שנים קדימה, משהו בתסריט הזה חוזר על עצמו: הפער בין איך שהבית שלי מתנהל לבין איך שהייתי רוצה שהוא יתנהל.
אחד המאפיינים הבולטים בבית מורכב הוא רמה די גבוהה של אבדן שליטה. אני חושבת שכל אישה שפגשתי שמתמודדת עם צורת החיים הזו טענה שהחיים נראים אחרת לגמרי מהתמונה שהיא רקמה בדמיונה. התרכובת המשפחתית שיש בה 'שלי, שלך, שלנו' יוצרת סגנון שונה, בטעם שונה ובתוספת תבלינים שמעולם לא טעמנו.
שילוב התרבויות הוא מרתק ונפלא אבל שונה כל כך מאותו חלום, ויש בזה אתגר לא פשוט.
אותי באופן אישי המציאות הזו לקחה לקונפליקט סוער מול המושג של רצון.
מצאתי את עצמי שוב ושוב תוהה ומבולבלת האם עלי לבטא את הרצון שלי או לזרום לתוך המציאות שנראתה חזקה ותובענית מעבר לכוחותי.
וכמו עם ציורי הילדות- המציאות ניצחה והרצון נדחק לאי-שם, צמוק ומקומט.
בשלב מסויים, כשהתופעה חזרה על עצמה הרצון כל כך התבלבל ונעלב, הוא התחיל לספר לעצמו סיפורים מעוותים. הוא הרגיש מושפל מכך שהמציאות מנצחת אותו אז כדי להגן על שאריות כבודו האבוד הוא קשקש לעצמו קשקושים שיסדרו את הפגיעה שהרגיש.
הוא סיפר שהוא אוהב את מציאות החיים
שהחיים הללו זו הבחירה שלו
שזו הדרך שהוא תמיד רצה ועליה חלם
ועוד כל מיני סיפורי סבתא חסרי בסיס…
אהה, מה תגידו? זה דווקא נראה פתרון טוב,
במקום להילחם ולהיות בתסכול נוראי על הפער בין הרצון למציאות אז מעוותים את הרצון…
לא טוב??
טוב או לא טוב זה עניין אישי. כל אחד וה'טוב' שלו. אצלי הסידור הזה יצר המון בלגן בנפש, כי הגעתי למצב שכמעט איבדתי יכולת שיפוט בסיסית בדברים יומיומיים. אני קמה בבוקר ולא ברור לי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. ערב שבת ואני מחכה למישהו חיצוני שיבוא וייקח עלי פיקוד, שיגיד לי מה בדיוק, מתי ואיך. אני קונה לילדה חולצה ומחזירה ומחליפה ושוב מחזירה כי הרצון נעלם לו לאי שם—
כן. חברות יקרות. רצון זה לא משחק ילדים.
רצון זה חיים
רצון זה הדבר הכי רוחני וקיומי שיש בנו
זו הנשמה שלנו
זו אש החיים
זה הניצוץ הכי פנימי שנותן לנו כח לקום בבוקר ולחיות את המסלול הייחודי שהקדוש ברוך הוא יצר בחמלה רבה במיוחד עבורנו.
לא עוד!
אל תוותרו על הרצון שלכם
תמשיכו לחלום
תמשיכו לצייר ציורים ולאט לאט ובסבלנות תתחילו לעשות צעדים קטנטנים בדרך לשם.
בלי דרמות ובלי בלאגנים, בנחישות שקטה תנסו לחזור לילדה הקטנטנה שנאבדה לה מול גלי החיים שאיימו להטביע
חפשו אותה
גם אם נראה לכן שהיא מתה כבר מזמן… לא! אם העיניים שלכן נפקחו הבוקר זה סימן שהילדה הקטנה והבראשיתית עדיין בחיים, מכוסה בשכבות עבות של אטימות שמגנה עליה מפני פגיעה, כי שכחנו להתייחס ולתת לה מקום של כבוד.
חזרו אליה, חבקו אותה ותתחילו לדבר איתה ולהתבונן לה בעיניים באהבה גדולה ויראת כבוד
כי היא יודעת הכי טוב בעולם מה טוב לך.
יש לה רישום מדוייק מאד מאד של איך החיים שלך צריכים להיראות.
אבל אנחנו חוששות להאזין לה- כי היא לא בעניינים, היא לא מבינה מהחיים שלה שצריך להזדרז ולהתכתב עם מה שכולם דורשים.
נכון. זה מאתגר.
וכאן נדרשת החלטה אמיצה:
האם אני רוצה לחיות את הדרישות של כולם ולמחוק את הרצון שלי- ואז כולם יהיו מרוצים חוץ ממישהי קטנטנה שם בפנים…
או שאני בוחרת להקשיב לה ולאט לאט לעשות צעדים עקביים-
הרב אריה אטינגר………………
"האם אני רוצה לחיות את הדרישות של כולם ולמחוק את הרצון שלי- ואז כולם יהיו מרוצים חוץ ממישהי קטנטנה שם בפנים…"
כבר מגיל צעיר, סביבות גיל 5, מתפתחת אצל ילד היכולת לבחון מה הסובבים אותו רוצים ממנו. מהר מאד הוא קולט ממה כולם מתפעלים, מה גורם להם להתלהב, לתת יחס, תשומת לב, והגנה. בהתאם לכך הילד מעצב את הבחירות וההתנהגות שלו.
אם מתלהבים ממני כשאני שותק ולא עושה בלאגן- אז אני לומד לשתוק, אם אוהבים את החוכמות שלי, אז אני אתאמץ כדי למצוא הברקות ודברי טעם. אם מתפעלים כשאני מוותר ומכבד – אז אהיה ותרן מקצועי…
האם כיום, כאנשים בוגרים ועצמאיים, אנחנו רוצים להמשיך את הדפוס המשוקף הזה??
ואולי הגיע הזמן לבחון באופן עצמאי את סולם הערכים האוטומטי שהתקבע בתוכנו, ולהתחיל לשאול את עצמינו האם אנחנו עדיין זקוקים לחיזוקים מבחוץ או שאנחנו יכולים להתחיל לתת לעצמנו טפיחת שכם על צעדים קטנים ומשמעותיים שרק אנחנו יודעים להעריך את ערכם??
