כששאול ועדינה הגיעו אלי, היה ברור לכולם שעדינה היא הבעיה. כבר שנים שמסתובב שאול בין מטפלים ויועצים ומבקש מזור למסכת הייסורים שנכפתה עליו בעקבות הידרדרותה של עדינה.
דינה אובחנה אצל פסיכיאטר כסובלת מדיכאון מז'ורי. היא איננה מתפקדת בבית, גם את שעות העבודה במשרד הפחיתה בהדרגה עד שהבוס נאלץ להודיע לה על פיטורין.
דינה נוטלת כדורים. היא סובלת מתופעות לוואי כמו קשיי שינה והפרעות אכילה, והיא תוהה איזה סוג סבל היא מעדיפה לשאת.
את רוב שעות היום מבלה עדינה במיטה. היא מנסה להעביר את זמנה בקריאת ספרים אך התחושות מקשות עליה והיא מוצאת את עצמה פורקת זעם ותסכול רב על שאול.
"למה אנחנו לא עוברים דירה?"
"אני מרגישה זוועה רק בגלל שאתה נמצא מחוץ לבית כל כך הרבה שעות!"
"תראה איך אתה מזניח את הבית והילדים…"
בתחילה היה שאול מתכווץ מאשמה ופחד והיה ממהר להגיב. הוא ניסה להיענות לגחמותיה של עדינה, שינה פה ושיפר שם. אך עם השנים החל שאול להתייאש והוא התרגל לעטות על עצמו שכבת מגן עבה של אטימות.
שאול החל לראות בדינה מטרד קשה. ככל שמצבה החמיר הוא רק התרחק ממנה יותר ויותר.
מערכת היחסים ביניהם נעשתה קרה ועוינת.
***
כשישבו שאול ועדינה מולי נראתה עדינה כמו שבר כלי. גווה היה שפוף, עיניה מושפלות, כל מהותה אמרה "אני מטרד. אני בעיה. אני רק מפריעה פה, בעולם הקשה הזה."
שאול דווקא נראה מרוצה מעצמו. הוא הקרין סמכות, ביטחון, עוצמה ויציבות.
כששאלתי אותו על חייו התברר ששאול הוא בעלים של עסק מצליח ומשגשג. הוא מעסיק תחתיו צוות עובדים שכולם שרים למשמעתו מתוך מקום של חיבור והערכה.
"ורק בבית" נאנח שאול "הכל חורק"…
"ואיך אתה שורד את כל הקושי הזה?" שאלתי, והבטתי עמוק לתוך אישוניו של שאול
לרגע הפך שאול החזק והחסון לילד קטן וחסר ישע. דוק של דמעות כיסה את עיניו, אך שאול לא נתן לעצמו להיחלש. הוא מיהר לזקוף את גוו ולעטות שוב על פניו ארשת עיסקית.
"מה קרה לך כעת?" שאלתי ברוך.
"לא… לא קרה שום דבר! הכל טוב!" מיהר שאול לענות בקרירות.
"כי מה היה קורה אילו לא הכל היה טוב?" לא ויתרתי
"מה זאת אומרת מה היה קורה? אמרתי לך שהכל בסדר." שאול לא ויתר בקלות
"אני איתך, שאול" המשכתי ברכות, "אני רואה שהכל טוב. ובכל זאת אני רוצה להבין את הרגשות שלך, מה אתה- שאול, היית מרגיש אם היית פחות חזק ויציב"
"אז הכל היה קורס!" מיהר שאול לענות, ונימה של חוסר סבלנות נשזרה בקולו. "אני חייב לתפקד" הוסיף בארשת של 'מה לא מובן'?!
"מה יקרוס?" שאלתי בתמימות של ילד בן שלוש
"הכל יקרוס! התפקוד בבית, ההכנסה החודשית, התא המשפחתי, הכלל, מה לא?"
"אהה, אני מבין" הגבתי כמו תלמיד צייתן שקלט את עומק הסוגיה.
"תגיד לי, שאול," שיניתי בבת אחת את כיוון השיחה: "כמה שנים אתה מעסיק את העובדים שלך?"
"אוהו…" ענה שאול בגאווה. הצוות שלי זה סיפור הצלחה. אנחנו עושים דרך משותפת כבר למעלה מחמש עשרה שנה!"
"ולא קרה שאחד העובדים ניסה להשתמט ולהתעצל?"
"בטח שקרה, עבודת צוות זו מלאכה קשה, אבל אני למדתי לא לאפשר את זה. לקחת אחריות- תתמודד!"
"מה הסוד?" שאלתי את שאול. "איך אתה מסביר את הפער בין עבודת הצוות במפעל לבין זו שבבית?"
שאול פרש את ידו לצדדים כאומר 'אינני יודע',
"האם אתה לא יכול לדעת או שאתה מעדיף לא לדעת, שאלתי, אולי ננסה לחשוב מה היה קורה אילו היית יודע?"
"אני חושב שעדינה תיפגע מהתשובה" ענה שאול בזהירות.
"כי מה התשובה תספר עליה?" ביקשתי,
"אולי… שהיא לא… תקינה?" גמגם שאול בשאלה
"אוקי." הגבתי. "אתה שאול טוען שעדינה אולי אישה לא תקינה ואין לי ספק שהדבר הזה מאד מורכב גם עבורך. ואני ממשיך ושואל אותך, מדוע עדינה צריכה להיות לא תקינה? ומה קורה מול חברי הצוות שלך שהם דווקא ממשיכים להרגיש מצויין?"
"מה הקשר שלי לסיפור הזה?" הגיב שאול בזעף. "איך המצב של עדינה קשור אלי?"
"לא מספיק כל מה שאני טורח עבורה וכעת גם הסיפור שלה קשור אלי???" שאול נשען לאחור ושילב את ידיו, כמו מנסה לומר "די להיום!"
שקט שרר בחדר. כל אחד שקוע בהרהוריו.
במהלך המשך הפגישה וגם בפגישות נוספות שהמשיכו הגיעו שאול ועדינה להבנות מעניינות ועמוקות בריקוד שמזין את הקשר הזוגי שלהם.
שאול העז להתחיל להסתכל לעצמו בעיניים ולגלות שבמערכת הזוגית הוא לא באמת השקיע, הוא אף פעם לא לקח סיכונים כדי לבנות את האיזון הנכון שבין אחריות אמיתית לאחריות ייתר שמאפשרת לעדינה לשמוט את המושכות. שאול הבין שבמפעל- תחת אור הזרקורים, ההשקעה נראתה שווה יותר מזו שבתוך הבית פנימה. אך במבט מבחוץ קלט שהוא לא רוצה להמשיך לחיות חיים כאלו, חיים שיש בהם חורבן.
ואילו עדינה נאלצה לגלות את אותה כמיהה ילדותית ובלתי מפותחת לכך שמישהו גדול וחזק ייקח עליה אחריות, יתאמץ עבורה, ייתן לה אישורים ויקשור לה כתרים.
עדינה התבררה כסובלת מתלות קשה בשאול. דווקא באותן שנים שבהם שאול פיתח את העסק שלו היא ניסתה לתקוע לו מסמרים בגלגלים ולעצור את המרוץ לפסגה על מנת לשמר את שאול צמוד, תומך ולוקח אחריות. עדינה לא האמינה בכך שהיא יכולה למצוא לעצמה מקורות סיפוק נוספים. התפתחות אישית או חיפוש תחומי עניין משותפים עם חברות ומכרות נראו בעיניה כחסרי סיכוי.
כך הלכה עדינה ודעכה עד ששקעה בדיכאונות, ובעצם, מבלי משים, גילתה שזו הדרך היחידה ששאבה אליה פירורים של יחס מבעלה היקר.
האם שאול ימשיך לעשות עבודה עם עצמו?
האם עדינה תזכה להשתחרר מהתלות הקשה שכל כך פגעה בה ותתחיל למצוא בתוכה את הכח להעניק לעצמה סיפוק, משמעות וקשר??
ומה יקרה ביניהם?
אלו שאלות ללא תשובות. אין כאן קיצורי דרך וגם לא הבטחות רשומות.
מה שכן: זוהי דרך שמגדלת, זו דרך שיש בה כנות ואמת. ומניסיון אישי, ככל שמתמידים בה זוכים להגיע למקום גבוה יותר של בריאות ושלוות הנפש.
