"אמא, אויש, סליחה, ממי," הסמיקה יעל, "ראית אולי את ספר חשבון שלי?"
"לא" עניתי בקצרה ושקעתי במחשבות על עצמי, על יעלי, על "אמא", על "ממי".
מה זה כל הדבר המוזר הזה? שאלתי את עצמי
ומה משמעות המושג "ממי" בחייה של ילדה חצויה בין עולמות.
זוכרת את ההיכרות הראשונה עם ילדיו של מוטי, הייתי אז כלה מאורסת, סמוקה ונרגשת, מעדיפה להתעלם ממחשבות על העתיד שיש בו הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה.
אחד הנושאים שעלו ביננו היה סוגיית הכינוי. העומס הרגשי שרבץ עלי לא אפשר לי להתפנות לדיון שהיה נראה בעיניי טיפשי וזניח.
"שיקראו לי איך שבא להם" הפטרתי לעבר מוטי בקלילות כנה, כן, הנושא הזה באמת לא הצליח להטריד אותי.
שיקראו לי בשמי הפרטי- שם מלא, כמו המורות בסמינר, וכמו במעמד הגט בבית הדין. אפשרי באהבה גם בשם חיבה, עם "ל'ה" או "צ'ו" או "קי" או "לי"- הקונספט חופשי, גמיש ופתוח.
אני גם מסכימה שיקראו לי "מיסיז" או "גברת" אפשר גם "הרבנית"- זה דווקא עלול להיות מרתק להיכנס לחליפה כל כך כבדה.
אולי "דודה"- שמעתי גם על זה
או שבכלל לא יקראו, כמו שאני הצלחתי להתחמק מכינוי שם לחמותי במשך שנתיים תמימות עד בוא לידת בני בכורי שגאל אותי מהתסבוכת המתישה הזו ואפשר לי לחגוג על הכינוי הלא מחייב של "סבתא"
זה נשמע בערך כך: "מה נשמע סבתא? איך עבר השבוע? נו, בנימין יושב פה ליידי והוא ממש רוצה שסבתא תבוא לשבת" כן. הגיוני יותר לדחוף את הנכד הזעיר שיודע רק לפלוט ולייבב ולמצוא קשר בינו לבין תוכן השיחה על מנת להצדיק את הכינוי שירשתי ממנו בטרם עת.
אבל מוטי הפתיע. בדרכו הישירה הבהיר את משנתו הסדורה היטב:
"אני ממש מבקש שהילדים יקראו לך ממי"
"ממי??" פערתי פה. "מי זה ממי?, למי אתה מתכוון" הסבתי את פני לאחור, ופניתי ימינה ושמאלה
כן. מוטי לא נתן לי לחמוק, כגבר ארז חלציו והבהיר בטון שאינו משתמע: "זה מאד חשוב לי, הייתי אומר אפילו קריטי."
"מה קריטי, למה אתה עושה עסק משטויות. הילדים ימצאו את הדרך שהכי נוחה להם, תן להם להתגלגל על זה חופשי- בקצב שלהם, בהתאם לרגשות שלהם הם ימצאו מוצא שאפילו לא חלמת עליו, ילדים הם עם מדהים ומפתיע- תן להם להוכיח יכולות ותן לעצמך ליהנות מחוויה של אמון ומרחב בריא"
מוטי לא ממש התרגש מהתיאוריות המרשימות שדקלמתי "בגדול את צודקת, אבל לא בנושא הזה. לי חשוב שיקראו לך בצורה מכבדת. תסתובב בבית גם הבת שלך, ובעזרת השם יהיו ילדים משותפים, זה לא מכבד אותם ולא מכבד אותי שיקראו לך בשם פרטי. ואני חושב שכינויים מכל סוג אחר רק מסבכים את העניינים. אז "ממי" זאת אופציה שנראית לי הכי מתאימה במקרה שלנו."
"נו, נו," הפטרתי בטון לא מחייב. מעדיפה לדחות את הקץ. "אז מה נסגר עם הדירה? קבעת עם בעל הבית פגישה לחתימת חוזה?"
"רגע, לא ענית לי על השאלה שלי בקשר לרעיון של ממי" מוטי לא הרפה, יחכה החוזה, תחכה הדירה אבל הוא לא מוותר.
"הכי אמיתי?" הישרתי מבט, "זה גדול עלי, ואני גם מרגישה שאתה לא בדיוק שואל, אלא יותר קובע."
"נכון" ענה מוטי בכנות. "אני מודע לזה, וכפי שאמרתי לך, זה לא פחות מקריטי עבורי."
***
הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מנסיונו האישי ומשתף-
כן. קוראים וקוראות יקרים, כמו שאתם מבינים- הדמות שעומדת מאחורי התפקיד של "מוטי" בעלילה היא לפעמים הדמות שלי, ו"ממי" זו לפעמים אשתי. והפעם- אני הוא הגבר העקשן שלא מוכן להתפשר על שום כינוי אחר.
האם אני צודק? האם אני טועה?
האם מה שעומד בעומק העקשנות הזו זה צורך אגואיסטי שלי, או שאני רואה את אשתי? או אולי את הילדים?
האם אני משתלט עליהם?
האם אני מכביד עליהם בכך שאני לא נותן בידם את זכות הבחירה?
אענה לכם, מתחייב להשתדל להביא כנות מקסימלית:
אז התשובה היא, וסליחה שאני עומד לאכזב: אני לא יודע.
ייתכן מאד שאני טועה, אולי אפילו "טועה בגדול".
ייתכן מאד שעוד לא מעט שנים ישבו ילדיי על ספת המטופלים וימררו בבכי על אבא העקשן שלא מספיק ראה אותם…
אבל זה בסדר לי. זה בסדר לי לעשות טעויות ולנסות לחיות את החיים לפי הבנתי.
מה שלא בסדר לי- זה לעשות טעויות של אחרים. אני לא אוהב לתת לאנשים אחרים לנהל אותי עם עצות- חכמות ככל שיהיו. כי העצות שלהם מותאמות למבנה הרגשי שלהם, אז איך זה קשור אלי??
אני כן אוהב להתבונן לתוך עצמי ולשאול שאלות שעושות לי קצת סדר ובירור בנפש:
"מה המשמעות בעיניי לכינוי 'ממי"?
"מה יילקח ממני אם הילדים שלי יקראו לאשתי בשמה הפרטי??"
השאלות הללו ושאלות נוספות של בירור הן אלף בית בעיניי, כי בלי מודעות אני הולך בחושך, ועם מודעות אני יודע להבין מה עומד מאחורי הבחירות שכל כך חשובות לי.
ולהבין את המנועים שלי זה חשוב כדי לא לשקר את עצמי ואת הסביבה. כי אין לי אחריות על התוצאות- לעולם איני יכול לדעת מה באמת טוב ומה הכי מדוייק- זה רק הקב"ה יודע.
מה שכן בתחום אחריותי- זו הדרך. וכדי לעבור את הדרך הזו בקצת יותר ביטחון ואמונה צריך הקשבה פנימית וכמה שיותר אמת וכנות.
