פורים תשפ"א
"וואו, איזה תחפושת יפיפיה!"
"מי זו הנסיכה המושלמת הזאת?"
"אף פעם לא ראיתי כזו תחפושת מושקעת!"
אסתר ניצבת במרכז המעגל, סמוקת לחיים ועיניה בורקות.
היא סיימה זה עתה את הביקור במשתה היין שהתקיים בבית הורי אימה ומשם הגיעה לסעודת
הפורים 'שלנו'- בבית הוריו של מוטי.
דודות ודודניות נרגשות מקיפות אותה במעגל ומתפעלות מתחפושתה המושקעת, זו אכן הייתה
תחפושת מיוחדת במינה, כל פרט נבחר בקפידה בשימת לב וטוב טעם נדיר. ניכר כי ידי אמן הכינו
אותה.
"מי הכין לך תחפושת כזו מהממת?"
נראה כי אסתר חיכתה לשאלה הזו, היא ציחקקה בקול רם וענתה ללא היסוס: "מה השאלה? ברור
שאמא שלי!" את המילים האחרונות הגתה בהבלטה, כמו מחפשת להאיר את דמותה של אמא באור
יקרות.
עמדתי מן הצד וצפיתי במחזה, אודה ואומר שלא היה לי קל, הרגשתי כאילו נלקח ממני משהו. נדמה
היה לי שגם ראיתי כמה זוגות עיניים מלכסנות אלי מבט כמו מבקשות לראות איך אני 'אוכלת את זה'.
ניסיתי להפגין פרגון אבל בתוכי פנימה חשתי אי שקט.
"אבא, שמעת שמוישי התארס?" אריאל התפרץ לתוך הבית בהתרגשות, חפץ להשיג את אחיותיו כדי
להקדים להיות איש הבשורה.
"אי-זה יו-פי, מזל טוב מזל טוב!!" מגיב מוטי בהתרגשות כנה
"אתה לא תאמין מי הייתה השדכנית"
"ני, מי?"
"תנחש!"
שוב עולה רגש לא נעים ומתפשט בעצמותי, אני דווקא מנחשת מאד בקלות. אם אריאל כל כך
מתרגש אז אין ספק שהשדכנית היא לא אחרת מאשר אמא שלו, וכעת דמותה תעלה לשיח בסלון
ביתינו. כמה שאני לא אוהבת את זה.
מוטי מתמהמה, אני מהמרת על כך שהוא יודע היטב אך מנסה למשוך את הקץ כדי להתחשב
ברגשותיי.
"נו, אבא, באמת, תן ניחוש!"
"מאיפה אני יודע" פושט מוטי את ידיו לצדדים בתנוחה של חוסר אונים.
"נו, זו מישהי שאתה מכיר מצוין"
המילים האחרונות היו כבר ממש גדולות ממידתי. מכאן והלאה העדפתי להיעלם מהשטח.
פיניתי את עצמי למרפסת שירות, מסיחה את דעתי ע"י מיון הכביסה המלוכלכת.
לא יודעת למה, אבל איזה שהוא קול פנימי אומר לי שרווח למוטי כעת, הוא משוחרר לנהל שיח פשוט
וכנה עם בנו היקר. כעת לא תהיה 'שיכחה' וגם לא התעלמות.
"אבא" יעלי מתקשרת למוטי, הדי מילותיה נשמעות היטב מבעד לאפרכסת.
מוטי ואני יצאנו יחד לכמה שעות של התאווררות משותפת.
"כן יעלי, מה שלומך?"
"ברוך ד'" יעלי נשמעת ממהרת, מנסה להדוף את נימוסי הפתיחה.
"אבא, איפה אתה עכשיו"
"למה את שואלת?" מוטי, מיומן באילתורים מוצא את עצמו לחוץ בין הפטיש לסדן.
"כי אני שכחתי משהו באוטו ואני ממש מתחננת שתעבור דרך הבית של אמא ותקפיץ לי את זה".
שוב הלב שלי נופל.
לא שאני קמצנית גדולה. מסוגלת לחשוב על עיכוב, וכי ייגרע משהו מהחוויה אם נעבור דרך רחוב
פלוני בשכונה אלמונית?
ממש לא.
אז מה כן?
מה כן- שזה לא.
רק לא לעבור דרך הבית של אמא.
העננה הסמיכה ביננו דיברה ללא מילים.
"יעלי, אני מאד מאד מאד עסוק… תקחי את זה מחר כשתבואי אלינו"
"אבל אבא…" ניסתה יעלי את מזלה
"לא מתוקה, זה לא שייך."
כן חברות,
יש מי שמכירה את טעמם המר של הסיטואציות הללו?
טעם של חוסר שליטה על היציבות שלי
טעם של ערך עצמי כל כך תלוי
טעם של ערך עצמי כל כך מותנה
תחושה של איום תמידי על הקיום שלי…
קשה לחיות ככה.
קשה לתמרן את הסובבים אותך מהבוקר עד הלילה כדי להרגיש מוגן.
מה עושים עם זה??
אז פה אני רוצה לספר לכן, חברות יקרות, קצת מהמסע האישי שאני עברתי.
אני הייתי שם,
במקום המאויים הזה
במקום שבו אני מרגישה כל כך תלויה וכל כך לא מוגנת.
ודווקא בזכות החוסר אונים התחילה הצמיחה האמיתית שלי.
כי הבנתי שלתמרן את האחרים זה סבל.
אני לא רוצה לחיות ככה.
רוצה להרגיש טוב גם אם יש דמות נוספת ברקע.
לא רוצה לעצום עיניים למציאות ולשקר את עצמי.
אז לאט לאט, צעד צעד בנחישות ובלי לוותר התחלתי להתבונן פנימה לתוך עצמי ולשאול את עצמי
שאלות:
מה חסר בך?
איזה מקומות מתערערים כשהילדים של בעלך מדברים על אמא?
מה זה לוקח ממך?
והכי חשוב: מה חוסם אותך מלהתפתח בחלקים הללו.
כן, קנאת סופרים תרבה חכמה והרבה חכמה רכשתי דרך ההתבוננות הזו.
במקום לראות בדמותה המרחפת של אותה אישה יקרה איום, התחלתי לראות בה דמות להשראה.
דגם להתבוננות על מקומות שתמיד הדחקתי והתעצלתי מלטפח אותם.
ואיך זה מרגיש היום?
גן עדן.
אני מודה לד' שהכניס אותי למשבצת הקשה הזו, שאילצה אותי לטפל בעצמי ולחיות יותר בחירות.
***
הרב אריה אטינגר, מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים, מזדהה מניסיונו האישי ומשתף:
מניפולציה היא אחד ממנגנוני ההגנה הכי משוכללים בנפש.
כשאדם מרגיש איום על הערך שלו אז הדבר הראשון שהוא יעשה זה לתמרן את הסביבה באופן
שיסיר את האיום.
לכאורה זה נשמע פתרון פנטסתי. אם אפשר לסדר את הסביבה באופן כזה שהכל יהיה מוגן וסטרילי,
אז למה לא?
אז זהו שאם חשבנו שככה נרגיש טוב אז המציאות מספרת שזה לא עובד ככה.
התחושה הטובה תחזיק מעמד לזמן קצר מאד, וברגע שיצוץ איום חדש אז הפחד יחזור.
היכולת לראות בפחדים הזדמנות להתבוננות וצמיחה היא מתנת חיים.
ככל שנהיה מסוגלים לא להיכנע לפיתוי של ההגנה ונהיה מסוגלים לשהות בפחד ולהסתכל לעצמנו
בעיניים-
אשרינו!
