יש איזה שהוא קטע משותף לנו- האימהות למשפחות מורכבות.
לעניין הזה קוראים "איך מעסיקים את הילדים?"
אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכולנו, או רובנו, גדלנו במשפחות 'קלאסיות' ברמה כזו או אחרת. היה רצף כלשהו לחיים שלנו, נולדו ילדים פחות או יותר לפי סדר די צפוי, גרנו בשכונה שבה היה ממוקם מוסד הלימודים שלנו, היו לנו בני דודים מהצד הזה ומהצד הזה, ידענו פחות או יותר איך ייראה שולחן שבת, צפינו בדרך זו או אחרת מה יהיו מצבי הרוח של אמא ובאילו שעות אבא יחזור מהבית, שכנותינו היו גם חברותינו לספסל הלימודים, ירדנו בשעה ארבע לגינה או לקלאס והחלפת מכתביות בחצר… שגרת ילדות.
הילדים שלנו גדלים על מצע אחר:
שונה
מלא מהמורות
לא צפוי
חריג
הם גדלים איתנו ביחד, גם אנחנו וגם הם לומדים את המציאות באותו קצב ומנסים לאחוז בכל שבב שיש בו עוגן של יציבות ושפיות.
הבית שלנו ושלהם התפרק
הכל הפך להיות זר שונה.
רבים מאיתנו עזבו את השכונה,
את הירקן, הספסלים והנדנדות, בית הכנסת ומעגל החברים שאיתו גדלנו,
והלכו לארץ הבלתי נודע.
כעת צריכים לנסוע כל בוקר לבית הספר, כבר לא מגיעים בהסעה השכונתית,
וכשצריכים להשלים חומר במחברת אז אין שכנה נחמדה להעתיק ממנה.
***
ועד שמתרגלים ומתחילים להתבסס באיזו שהיא מסגרת חיים זמנית, פתאום עוברים לתחנה הבאה, מרגשת ככל שתהיה אבל שוב- שונה וזרה, פרק ב'.
שוב מעבר דירה
ודמות חדשה בבית
ומלווים נוספים- ילד, או שלושה, או יותר…
ואבא עם אשתו החדשה, או אמא עם בעלה החדש כל כך זקוקים לכל רגע של ביחד, להכיר ולהבין את החיים המשותפים והם מנסים בכל כוחם לייצר מקום של פניות רגשית ופיזית לטיפול בילדים, אבל המציאות דוחקת והמצב בשטח נראה לפעמים עמוס רגשית, מציף וממש בלתי אפשרי.
***
כעת, כשאני בשלב יותר מאוזן ורגוע, אני מסובבת ראש לאחור, לאותן שנים ורוצה לספר לכן על טכניקות שאיתן ניסיתי לגשר על הפער הכמעט בלתי אפשרי שבין הצורך של הילדים ליחס חם לבין הצורך שלי במרחב עיכול וזמני איכות עם בעלי הטרי.
זה התחיל במתקפת משחקים. בעצם לא, בהתחלה זה היה יצירות.
זוכרת שהלכתי עם בעלי לחנות יצירות מלאת עניין וקסם ומילאנו שם שלושה שקיות ענק מלאות ביצירות זולות וחמודות של "עשה זאת בעצמך". היו שם ערכות סריגה, מדבקות יהלומים, לוחות קלקר עם פייטים, דפי גירוד, גירים צבעוניים, חריזת תכשיטים, בר בצק בכל גווני הקשת + מערוך וקורצנים + מכשיר חמוד שנראה כמו מטחנת בשר (; (מכירות? ), חוברות של מדלות עם צבעי קרש, דפי יצירה בתלת מימד של בובת ניו יורק, םו הדוב וסמי הכבאי, אלבומי מדבקות לעת מצוא, ערכות ניסויים ל'מדען הצעיר', מדריך לציור חיות מחמד בעזרת כף היד, בריסטולים בכל הגדלים, שקפים, טפטים ומדבקות וכמובן- צבעים: צבעי פנדה, צבעי קרש, צבעי שעווה, צבעי פסטל, צבעי גואש, ידיים, אצבעות, שמן, גוניס, ואפילו צבעי חלונות…
אל תחשבו שאת כל הכבודה הזו העמסנו עליהם ביום אחד… לא ולא, אנחנו אנשי אסטרטגיה לא רעים. האשפתונים הוזנקו אחר כבוד למדף עליון במעמקי חדר השינה מתוך כוונה לשלוף בכל פעם יצירה אחת ולא יותר.
כך עברו להם מספר חודשים מלאי צבע ועניין, בכל פעם שענני מלחמה מילאו את הבית וריח קרב נישא באוויר מיד זינקתי לחדרי ובאופן מסתורי יצאתי משם כשמאחורי גבי אקדח שלוף- יצירה חדשה וקורצת.
זה בהחלט עבד. הילדים עטו על היצירות כמוצאי שלל רב והבית התמלא בריח מרתק של אומנות. כך יכלתי להרוויח דקות נוספות של שפיות.
חודשים עברו, הסטודנטים הצעירים שלנו יכלו בהחלט להוציא דוקטורט באומנות חופשית לישראלי המתחיל. מילאנו בגאווה קלסרים של יצירות מופלאות, אך אט אט החברים התחילו לאבד עניין ואפקט היצירות החל לדהות.
ואז הגיעה עונת המשחקים.
למי שרק רוצה לדעת, יש לי בארנק ארבעה כרטיסי מועדון של ארבע חנויות משחקים שונות ברחבי העיר…
אני חושבת שאין מוכרת משחקים באיזור שלא מכירה אותי היטב, יש לי קריטריונים מאד מדויקים:
משחק חדש שאף אחד לא מכיר, אחד לצעירים ואחד למתבגרים, מתאים גם לשבת, לא לשחקן בודד (לא עבד אצלנו), מסעיר ומרתק, לא דורש עזרת מבוגר (חחח, זה נשמע ממש לא טוב…), בלי חלקיקים שנבלעים מתחת הספה, עם הוראות פשוטות ביותר, שכאמור- לא דורשות עזרת מבוגר!
אז זהו, ערמות המשחקים החלו מתגבהות בקצב מצחיק ומדאיג.
באחת השבתות הזמנו את גיסי וגיסתי עם ילדיהם ופתחתי בפניהם את ארון המשחקים בגאווה לא מוסתרת, גיסתי ההמומה פלטה בספונטניות 'זה נראה שהגענו למשחקיה העירונית'. היא כנראה התכוונה לפרגן, אבל אני הרגשתי באותו רגע אישה לא שפויה שמנסה להרגיע את המתחים שלה באמצעות צעצועים… היום, כשאני מסתובבת אחורה ומשחזרת את הרגע הזה בא לי לתת לעצמי חיבוק ענק ענק ולקנות לי גביע כסף עם חריטה "לחיי הגיבורה שלא מתייאשת!"
אז כן, מאחורי כל אריזת משחק צבעונית יש סיפור של חוסר אונים, רגעים של ייאוש, פחד מאיבוד שליטה על המצב המורכב מורכב הזה ובסוף- אריזת קרטון עליזה שהצליחה להרגיע בדרך משעשעת ואופטימית.
בד בבד עם עונת המשחקים הגיעו גם ספרים, עיתוני ילדים, דיסקים, אופניים, בימבות וקורקינטים, חמש אבנים גדולות וקטנות (כן, גם אצלנו המכנסיים נקרעו) וכמובן כל סוגי האוספים; אג'ואים, מכתביות, מדבקות, ו- איך שכחנו את אלבומי הקלפים? עולם ומלואו (מעונה ראשונה ועד אחת עשרה!), העולם המופלא, איחוד הצלה, תרי"ג, וכמובן גם קלפים של-
בובת ניו יורק.
אני חושבת שזו אחת הדמויות האציליות ביותר שליוותה אותי בשנים הללו- בשקט, בלי לדרוש תמורה, ותמיד עם סומק מבוייש וחיוך על הפנים.
אז תודה לך בובת ניו יורק, חברה שקטה לימי סער, תודה גם לך פו הדוב על עצם נוכחותך היציבה בחיינו, תודה לסמי הכבאי שהשקיט כל כך הרבה שרפות במיומנות ראויה לציון…
וגם לכם- יצרני הלורדים, מוכרי הצעצועים הסבלניים והספרניות היקרות.
נקווה להיפגש יחד בימים טובים יותר.
***
הרב אריה אטינגר מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
"…אך אט אט החברים התחילו לאבד עניין ואפקט היצירות החל לדהות."
בואו נבין את המושג של חוסר אונים.
למעשה, לכל אדם בכל שלב בחיים יש זמנים של קושי, כאב או חולשה. בשגרה הרגילה אדם מוצא לעצמו פתרון שמרגיע את המצוקה ברמה כזו או אחרת. אבל- לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של חוסר אונים. זה קורה כשאנחנו מנסים למצוא פתרון וזה לא עובד, ואז אנחנו מנסים פתרון אחר- חזק ומתוחכם יותר- וזה גם לא עובד, ועוד פעם ושוב… עד שאנחנו מתייאשים. זה מצב של איבוד שליטה.
פעמים רבות אנשים במצב הזה מגיעים לטיפול, ואז הם מנסים להשיג מהמטפל פתרון חדש שהם עדיין לא חשבו עליו. במילים אחרות שיחזיר להם את השליטה לידיים,
אבל- אם המטפל מקצועי ונאמן, הוא לא ייכנע לבקשה של המטופל להביא לו פתרון אלא יתבונן אתו בפחדים שמניעים אותו לצורך בהגנות, כלומר הוא יעשה איתו תהליך של בניית אמון בתוך עולם הפחדים, הוא ינסה להבין לעומק מה השורש של המצוקה- איפה זה התחיל וממה בעצם המטופל כל כך פוחד, ואז- ע"י התבוננות, לאט לאט תיבנה במטופל חווית אמון בעצמו ובעולם וממילא הוא פחות יהיה נואש בחיפוש אחרי פתרונות שווא שהם בעצם הגנות זמניות ולא יעילות.
