מחכים לך בחוץ, ילד \ טובה חיה / קטיפה

הערה: מטעמים ברורים, מלבד שמות אנשי המקצוע, כל השמות בכתבה בדויים

"הגענו למצב שזה או אני או הילדה. לא היה שייך להמשיך ככה", הם אומרים כל אחד במילותיו. כי כן, זה קורה לפעמים. הדבר הכי גרוע. המצב הכי נורא. אבא ואמא צריכים להוציא ילד מהבית. הם מוכרחים. לטובתו. לטובתם. לטובת כל הסביבה. לפעמים הבית איננו הקרקע הבטוחה עוד. "לא הייתה לנו פינה בלי התנגשות. אם אמרתי כן היא אמרה לא. אם אמרתי אסור היא אמרה מותר. אי אפשר להבין איך הגענו למצב הזה, אבל אחרי שהגענו ידעתי שאם אני לא רוצה להפסיד אותה, אני חייבת לקחת לעצמינו זמן התאפסות. גייטסהייד הייתה פתרון אידיאלי. מבחוץ ראו את הילדה המוצלחת שעוברת לגייטסהייד ורק אני, בפנים, ידעתי כמה עמוק וכואב השבר. הבת שלי לא עברה לגייטסהייד, היא יצאה מהבית".

איך קורעים את הלב נכון? איך שוברים את הנפש בצורה מדוייקת? השאלות סאטיריות כמעט, אין הדרכה 'נכונה' להרחקת ילד מהבית. ובכל זאת, האנשים שעומדים בצומת מנסים לתת כלים. אילו שפוגשים את הילדים אחרי, אילו שרואים את ההורים באמצע, מנסים להתוות דרך. לצעוד בין הטיפות. הכתבה הזאת כואבת, אמתית ואמיצה, הזהרנו מראש.

יושב פה ילד לא שלי

היה ברור שזה בלתי אפשרי. לפני שנה הם בנו את הבית ומאז הפכו חייהם למקשה אחת של מרור. בת השש עשרה לא קיבלה את האמא החדשה בשום צורה שהיא. היא המרידה את הילדים נגדה, סירבה לאכול אוכל שהיא בישלה והביאה הביתה קור כזה שלא היה שייך לעמוד בו.

"תאמינו לי שלא רציתי. היה ברור לי שכמו שאני מביאה לבית החדש את הילדים שלי הוא מביא את שלו ושנינו באים להיות אבא ואמא למשפחה החדשה שבנינו, אבל היא לא איפשרה את זה. לא היה שייך להתקרב. הלכתי לקבל ייעוץ, עשיתי עבודה עם עצמי, ניסיתי, באמת שניסיתי, נלחמתי עליה כמו אמא לביאה, אבל זה לא הלך. הגענו למצב שזה או אני או היא. אי אפשר היה לחיות בבית מהרגע שהיא נכנסה הביתה, ותאמינו לי, הייתי לוקחת את הרגליים ועוזבת בעצמי אם לא שזה לא היה הצעד הנכון לעשות. היינו חייבים להוציא ואתה לפנימייה". רותי היא רק דוגמא לאימהות רבות שנלחמות על הילדה עד שהן מרימות ידיים. פעם הצעתי שידוך לאלמנה יקרה שאמרה: "זה לא רלבנטי, עד שנתנאל מתחתן אני לא שומעת שידוכים". נתנאל, למיטב ידיעתי, היה בן עשרה צעיר ועד שהוא יתחתן יארכו עוד שנים ארוכות. "אבל הוא בישיבה קטנה!" תהיתי. "נכון, והוא לא יוכל להתמודד עם אבא חדש. אני לא אכניס אותו ואותי ואת כל הבית לפלונטר הזה".

יש שבוחרים לא להגיע לזווית, ויש שנדרשים אליה. לטובת כולם מכניסים אב או אם חדשים הביתה. לפעמים הם יודעים שיהיה קשה, הרבה פעמים הם לא מדמיינים שאחד הילדים לא יצליח להתמודד, תמיד הם לא חולמים לאן דברים יגיעו. אי אפשר להוציא ילד מהבית. אי אפשר.

"עצם הדיון בנושא איך להוציא ילד מהבית עושה לי צמרמורת", אומר הרב אריה אטינגר, יועץ אישי ומשפחתי ומייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים, "כאשר אני עמדתי בפרק האיש מקדש בפעם השנייה בחיי, אחד התנאים שהצבתי היה אישה שתסכים לגדל איתי את הילדים שלי. הרבה שידוכים ירדו בגלל זה, ובכל זאת היה לי ברור שזו הדרך הנכונה. אין דבר כזה שהילדים שלי לא יגדלו איתי. אין מצב".

ובכל זאת, ישנן פעמים בהן הורה חדש לא מצליח בשום אופן להסתדר עם ילד. "כאשר אני מדבר איתכם יושב לידי בן שהוא לא שלי וזכיתי לגדל אותו. בואו ננסה לדמיין שלא הייתי מסתדר איתו בשום צורה שהיא, שהיה ביננו קרע כזה שלא מאפשר נשימה כמעט. במצב כזה התהליך הכמעט טבעי שהורה שאינו ביולוגי עובר הוא מחשבה להוציא את הילד מהבית. אי אפשר ככה, ניסינו, השתדלנו, זה לא הולך. בואו נבדוק אופציה של פנימייה. ואני שואל, במקום להוציא את הילד, למה שלא נעשה תהליכים עם עצמינו? יש הרבה תהליכים שהורה יכול לעשות עם עצמו כדי להבין איזה כפתורים נלחצים לו שם וגורמים לתקר הקשה. למה לחרוץ גורלות לפני שישבנו לעבודה עם עצמינו? גם אם הילד לא משתף פעולה ולא רוצה לעבוד בעצמו, יש הרבה מאוד דרך שהורים יכולים לעשות כדי לשנות את המצב. אין מריבה עם הקיר, בכל קושי יש ריקוד משותף של שני הצדדים, אם הורה יעשה עבודה ויפסיק את החלק שלו, פעמים רבות הקושי ייפתר והבעיה תסתדר".

הכל נכון אבל…

אבל לפעמים זה לא הולך. לפעמים אמא עושה עבודה והמצב נשאר גרוע. לפעמים ברור להורים שהילד סובל ולא טוב לו בבית. לפעמים ילד הורי לא מצליח לחזור למצב רגיל של ילדות בריאה בבית. לפעמים טובת הילד דורשת להוציא אותו מהבית, ומהר. ויש גם פעמים שטובת המשפחה דורשת את זה, וכן, גם לה יש מקום. במקרים כאלו לא פועלים מהשרוול, צריך לדעת מה לעשות ואיך.

להסתכל בשחור של העין

"אמא שלי הייתה חולה מאוד במשך שנים ארוכות", משתפת שולמית, "בתחילה הייתה תקווה שהיא תבריא בקרוב וכולנו נלחמנו להחזיק בשיניים את הבית. אבא היה עם אמא בבית החולים ואני ואחותי הגדולה חזרנו יום יום לבית ריק, בישלנו לעצמינו משהו לאכול, כיבסנו, גיהצנו, ניקינו – ניהלנו את הבית. לאחר שנה, כשהמצב הדרדר, אחותי התחתנה ואני נשארתי לבד, היה ברור שזה לא עסק. חייבים לעשות משהו. אני לא יכולה לחזור כל יום לבית ריק. אני לא יכולה להיות עוד בבית. זאת לא הייתה רק הבנה של אבי, זו הייתה הבנה שלי ויחד ניסינו לחשוב מה יתאים לי לעשות. לעבור לבית של קרובת משפחה? לעבור לפנימייה? לנסוע לחו"ל? מה נכון עבורי…".

"הצפת הבעיה היא השלב הראשון בהתמודדות עם הוצאת ילד מהבית", מסכים הרב אטיגנר. "יש הורים שמרוב פחד או לחץ מהצורך העדין הזה מנסים כאילו 'להחליק', כאילו 'לשחק' את המשחק של חיים תותים וילד שיוצא לפנימייה רק בשביל ללמוד טוב יותר או להגיע למקום מושקע יותר. המשחק הזה יפה אולי כלפי החברה, לה אנחנו באמת לא צריכים למסור דין וחשבון, אבל בתוך המשפחה, ביחסים שביננו לבין הבן העוזב, אסור למשחק הזה להיכנס. שם צריכה להיות פתיחות מוחלטת. שם אנחנו צריכים להניח דברים על השולחן. להציף מול הילד את הקושי שלו ושל בני הבית, להתייחס למצוקה של כולם, להעלות את הקונפליקט ולדבר עליו בצרוה פתוחה. 'אתה רואה את המצב, יש לנו בבית מתח גדול מאוד', או 'אתה שם לב שאתה מגיע בכל יום לבית ריק, זה לא נעים לך. אי אפשר בלי אוכל, בלי מישהו שידאג לך, ולא נראה שהדברים הולכים להסתדר מחר'. בואו נקרא למציאות בשם, בואו לא נתעלם ממנה. ומצד שני חשוב ואפילו קריטי, להניח את הדברים בלי לחפש אשמים. אין כאן אתה אשם או אני אשם או מישהו שאינו בסדר, יש סיטואציה של מצוקה משותפת ואנחנו מחפשים עבורה פתרון".

הצפת הבעיה מביאה את הפתרון מכיוון הילד וזו הדרך הטובה ביותר להגיע אליו. "אני זוכר תקופה בה היה מתח לא פשוט בין הילדים שלי לילדים של אשתי. לפני שרצנו לפתור את המצב, הושבנו את כל הילדים לשיחה בסלון, הנחנו את הבעיה על השולחן ונתנו לכל אחד מהם להביא את הפתרון שיש לו בשביל לפתור את הבעיה. עצם השיח על הנושא הפך אותם לחלק ממנו ולאחר שחשבנו יחד על הדברים וליבנו את התובנות המסקנות שלנו היו משותפת וביצוע הפתרון היה קל ומאוחד מאוד. כאשר עוברים את התהליך עם הילד ומגיעים איתו לפתרון האולטימטיבי הוא לא מרגיש דחוי – הוא מרגיש חלק. לא מוציאים אותו מהבית, הוא זה שמבין שכך יהיה לו טוב ורוצה לצאת כעת".

"הבנת הילד היא בדיוק שם המשחק", מסכימה פנינה לשם מנהלת תיכון ופנימיה לנערות מתמודדות ובית הספר ללימודי קידום נוער. "כאשר מוציאים נער או נערה מתמודדת מהבית חובה להגיע למצב בו הנערה רוצה בזה ומבינה למה ההורים מציעים כזו הצעה ולא מרגישה חלילה שההורים רוצים להתפטר ממנה".

בלי לשרוף את הגשר

אלישבע, או אליש, כמו שכינתה את עצמה בשנה האחרונה, נכנסה עם הוריה לקונפליקט כזה שלא משנה מה הם אמרו לה היא אמרה את ההיפך. "יכולתי להחמיא לה על בגד שהיא קנתה ואחר כך לגלות שהיא הפסיקה ללבוש אותו. אם הוא יפה בעיני הוא לא היה יפה בעיניה. ידעתי שמערכת יחסים טעונה כל כך עלולה להיות הרת אסון ועשיתי הכל כדי להפסיק את המחול המשותף, אבל זה לא הלך, והפחד הגדול ביותר שלי היה שביום מן הימים אלישבע תחליט שכדי להביע עצמאות היא צריכה גם להתנהג הפוך מאיתנו ואז הדרך אל המדרון עלולה להיות חלקלקה מאוד. זאת הסיבה שהתחלתי לחשוב על הרעיון להוציא אותה מהבית".

"ההורים של רותי  פנו אלי לאחר כמה לילות בהם לא ישנו במובן הפשוט של המילים ולא כמליצה. הם לא הצליחו להכריע בשאלה האם להוציא את רותי לפנימיה או להשאיר אותה בבית. מה נכון לעשות? ישבנו יחד לשיחה של התבוננות ועם כל מילה שלהם התפעלתי יותר ויותר. הם היו זוג מלאכים. כמה שרותי אתגרה אותם, והיא אתגרה ועוד איך – חזרה בשעות לא שעות, התלבשה והתנהגה איך שנראה לה, דיברה עם ההורים בצורה שלא תעלה על הדעת – הם דיברו איתה שוב ושוב בנחת וסיפרו לה כמה הם אוהבים אותה וכמה הם דואגים לה. גם עם האחים הקטנים שלה הם שוחחו והסבירו מה קורה, הם סיפרו לילדים שאחותם עוברת כעת תקופה קשה וביקשו מהם שינסו לחבק אותה ולהבין. בד בבד הם ניסו להדריך אותה ולהציב לה גבולות באופן נכון ובונה. הכל היה כל כך נכון וכל כך יפה, שלמה בעצם יש מחשבה על פנימיה? בגלל הצד השני, רותי לא תמיד החזירה באותו מטבע. האחים שהתייחסו אליה כל כך יפה, נפגעו עד עמקי נשמתם כשהיא היתה חוטפת פתאום מצב רוח נורא וצועקת עליהם, משפילה ועונה בצורה פוגעת, בלי לזכור בכלל את כל המכתבים והמתנות הקטנות שהם הכינו לה רק יום קודם. והדיבור שלה להורים…. זה היה משהו שאי אפשר היה להניח לקטנים להיחשף אליו. ודווקא בגלל שרותי ידעה כמה הנושא הזה רגיש אצל ההורים, בזמנים של כעס היא דיברה מול הילדים בצורה הכי לא מכבדת שיכולה להיות. מעבר לזה, מה ששבר את וגרם להם לפנות להתייעץ בנושא הפנימייה היו השעות המאוחרות בהן רותי החלה לחזור. כמה שניסו לשים לה גבולות בנושא היא לא עמדה בהם. מלבד העובדה שהם נשארו ערים בכל יום עד שהיא חזרה בשעות לא שעות ובקושי הצליחו לתפקד למחרת מהעדר שעות שינה מספיקות, הם גם חששו בצדק מהסיכונים הרבים שהיא חשופה להם בשעות האלה". במקרה הזה, עם כל הקושי עודדה הגברת לשם את הצעד של הוצאת הילדה לפנימייה.

אז איך מחליטים אם נכון להוציא ילד מהבית? נתחיל מההבנה הפשוטה שהבית הוא המקום האידיאלי בעיקרון. קרוב להורים, קרוב להכוונה שלהם, קרוב לאהבה ולקשר. פינה חמה ויציבה של בית חשובה לילד בגיל ההתבגרות, לא משנה מה הוא משדר כלפי חוץ.

אבל –

אבל יש אבל; אם הבית משתבש כולו מעצם נוכחותה של הנערה: השלום בית מתערער, ההורים לא יכולים לישון בשעה סבירה בלילה, האחים הקטנים נפגעים רוחנית ממראות / מילים/ התנהגות, אם האחים שומעים מילים לא מתאימות שנאמרות להורים לידם, אם ההורים לא מצליחים להגיע למצב של רגיעה, כבוד הדדי עם הנערה, הסכם על מה ואיך מדברים / מתלבשים / מתנהגים בתוך הבית ליד האחים, אם הנערה מסתכנת בחוץ ולא מצליחים לשים לה גבול, אם הקשר בין ההורים לנערה רק נהרס ונפגם מהערות וביקורת שאין ברירה אלא לומר… פנימייה היא פתרון נהדר. ממש. בפנימייה יש משהו שאין בבית – יש שוטר שומר שאינו ההורים, מה שמאפשר להוציא את זווית 'האיש הרע' מן המשחק ולתת לקשר הכאוב להתחיל להרפא מחדש.

"רותי נכנסה לפנימייה שלנו והצבע חזר לחיים של ההורים. תוך מספר שבועות כבר היה ברור שזה היה נכון לכל הצדדים. הבית חזר לשפיות. האחים הקטנים חזרו למסלול, קיבלו יחס פניות ומקום, הדוגמא השלילית לא הייתה בבית, וגם לרותי היה נהדר. היא קיבלה בפנימייה הרבה מאוד חיזוק רוחני, היא קיבלה תשובות שההורים לא יכולים לתת (גם בגלל שלפעמים הורים אינם מונחים בנושא וגם בגלל שכשאר יש קצר בקשר בין ילדה להורים, אפילו תשובות נכונות, קשה לה לקבל מהם…) וזינקה מבחינה רוחנית קדימה. ופעם בשבוע… פעם בשבוע, כאשר היא הייתה חוזרת הביתה, הייתה מחכה לה המשפחה שלה עם הרבה כוח ואהבה חדשים לאחר שבוע של מנוחה שאגרה אותם".

גולת הכותרת, בעיני פנינה הייתה דמות השוטר: "סופסוף ההורים יכלו להיות רק היד הרכה והמחבקת ולהשאיר את היד הקשה למישהו אחר. לדמות חיצונית. צריך לזכור שלפנימיה הרבה יותר קל לדרוש למשל חזרה בשעה מסויימת ככלל יבש שהנערה מחויבת אליו, מאשר להורים בבית".

ובכל זאת, גם במקרה של רותי, לפני ההחלטה על יציאה לפנימייה היה חשוב להציף את הנושא ולהגיע אל הפתרון יחד. "במקרה הזה שוחחתי אני עם הנערה. נתתי לה לספר לי את התסבוכת בעצמה. נתתי לה להעלות את הנושא של כמה ההורים לא מצליחים לשים לה גבול, כמה חיכוכים, צעקות וחוסר הסכמה יש בינה לבינם ורק אחר כך העלינו את נושא הפנימייה והתבוננו בו יחד".

לא מספיק להתבונן יחד. "בזמן שחושבים על פתרון של יציאה מהבית חשוב לתת לנערה תחושה שהמחשבה היא עליה ועל מה שיהיה טוב לה. מהמקום הזה שיתפתי את רותי בהווי החברתי הכיפי שיש בפנימייה והצעתי לה לבוא לבדוק אותו לניסיון ללא התחייבות. עצם ההבנה על מה שמוצע וההסכמה לכך שאין בצעד התחייבות לתמיד פתחה את הפתח לצאת מהבית בלי לטרוק דלתות, לנתק קשרים ולשרוף את כל הגשרים".

שלום וכן להתראות

הצעד נעשה, הילד יצא מהבית. טס לחו"ל, עבר לפנימייה, יצא לדירה אחרת. מה עושים כעת כדי לא לאבד אותו, לפרום את הקשרים?

"כאשר הילד נמצא מחוץ לבית חשוב לגרום לו להבין שאנחנו עדיין אוהבים אותו, מחוברים אליו ושומרים על המקום שלו. הוא נמצא כעת בפנימייה אבל המקום שלו בבית שמור", מסביר הרב אטינגר, "כשהוא חוזר הביתה לשבת, למשל, חשוב לחשוב מראש מה יהיה לו טוב. האם יהיה לו טוב לפגוש את כל האחים והאחיות? אם לא, בשבת הזאת נכון לשלוח אותם לקרובי משפחה ולהישאר רק איתם. אהיה קיצוני ואומר שיותר מזה, אם קשה לו עם אחד ההורים יש מקום גם לשקול לשבות את השבת בלי ההורה איתו האינטראקציה קשה".

"מעבר לשבתות החופשיות חשוב לקבוע עם הילד קביעות מסוימת של קשר. יום מסוים בו באים לפגוש אותו או מדברים בטלפון. קביעות של לימוד משותף, של יציאה שבועית למקום נחמד, למעשה, לא משנה איזו קביעות, העיקר שיהיה בה קשר".

הקשר הזה לא כל כך פשוט. זה לא בוא ניפגש עם גלידה, ההורה חייב להגיע אל המפגש הזה ממקום נקי. "כאשר ילד יוצא מהבית, באופן טבעי נוצרים אצל ההורים רגשות אשמה. בין אם הורה נאלץ להוציא את הילד בעקבות מחלה, בין אם בעקבות עניין רוחני ובין אם הילד יצא מכיוון שהוא לא הצליח להסתדר עם אחד ההורים, ההורה מרגיש אשם וכאשר מגיעים לקשר עם ילד ממקום אשם אין סיכוי להצליח לבנות אותו. במצב של רגשות אשמה הדבר היחיד שקורה הוא שהילד מנצל את המצב ומזכיר להורה כמה הוא באמת לא בסדר, על מנת להשיג דבר שהוא רוצה באופן מניפולטיבי. האופן היחיד להתקרב הוא לעבור תהליך פנימי של הבנה למצב וריפוי רגשות האשמה. רק כאשר ההורה בטוח בעצמו ואינו מרגיש אשם קשר יכול להשתקם".

והוא יכול. פעמים רבות הריחוק הוא סיבת הקירוב. כאשר הקושי יומיומי יש פחות מקום לבניית קשרים חדשים, כאשר מתחיל ריחוק נוצר געגוע, המערכת לא מאותגרת ויש סיכוי לצאת לדרך של קשר חדש.

גם פנינה לשם חושבת שישנם פעמים בהן הרחקת הילד יכולה ליצור ערוץ חדש לקשר. "כאשר הצעד של הוצאת ילד מהבית הכרחי אני שמה לב שבמרבית הפעמים לאחר שהילד יוצא מהבית הקשר מתחזק. כשההורים יכולים להרפות מלהיות השוטרים, כשהם כבר לא צריכים להוציא את הילדה מהמיטה לכיתה בכל בוקר ולדאוג שתחזור הביתה בערב, הם יכולים להתרכז בלהיות ההורים המפנקים והאוהבים. אגב, חשוב מאוד להישאר במשבצת הזו ולשם כך אני ממליצה לשלוח איתה לפנימיה פינוקים, ממתקים, מכתבי געגוע וכולי, ובכל שבת שהבת מגיעה, לבשל לכבודה מה שהיא אוהבת ולספר לה כמה התגעגענו".

*

פעם ניגש תלמיד לרב גרשון אדלשטיין ושאל אותו האם להוציא ילד שהתקלקל מן הבית בכדי שלא יקלקל את הילדים האחים. "נו, אז תוציאו את כולם ותשאירו אותו", ענה רב גרשון. וזוהי אם תרצו, התשובה לשאלה כמה מהר אפשר לקבל את ההחלטה להוציא ילד מהבית.

מסגרות

עשה ולא תעשה \ פנינה לשם

1. לא בכפיה – גם אם היציאה מהבית הכרחית גרמו לילד לרצות ולשמוח בשינוי.

2.  בררו היטב על הפנימיה – המסגרת אליה יוצא הילד הולכת להיות הבית שלו וחשוב שיהיה שם טוב ושמח. בדקו מהם כללי המקום, כמה הצוות חם והאם יש שם הווי חברתי.

3.  בדקו היטב מהי ההשקפה של הפנימייה, הדירה או המשפחה אליה יוצא הילד. בררו כמה הם שמים מול העיניים את המטרה לקדם את הילד ולהביא אותו למקום רוחני טוב יותר. ילד יכול להתקדם ועלול חלילה לרדת, תלוי לאן שלחתם אותו.

4. שמרו על קשר – שלחו לילד מכתבים וממתקים וספרו לו כמה אתם מחכים לראות אותו שוב.

5.  פרגנו לצוות הפנימיה. מי כמוכם יודע כמה הם עובדים, ואם לא בשבילם, בשביל הילד שלכם – זה חשוב!

***

אין להורים שליטה! \ הרב אריה אטינגר

אחת הסיבות הבולטות לכאבים ביחד בין הורים לילדים היא התחושה שהילד לא עושה את מה שהם רוצים.

לעיתים קרובות הורים חושבים שיש להם שליטה על הילדים שלהם. יש להם את היכולת לכפות על הילד לגשת לטיפול וכולי. יש הורים שבטוחים שהם יכולים לשלוט על החלטות הילדים גם כשהללו כבר בני שישים…

וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר לתקרים בין הורים לילדים. ברגע שהורים מבינים שהילד אינם בשליטתם וגם הבחירות שלו אינן בשליטתם, הכעס מנוטרל מהמערכת. אנחנו כועסים על מי שלא עושה את מה שהוא לא אמור לעשות, ואם הילד לא אמור להישלט על ידינו מה יש לכעוס כאשר הוא מתנגד לכך?

וברגע שאין כעס אפשר לצאת לדרך חדשה של קשר וקרבה.

***

סוג א' \ הרב אריה אטינגר

כאשר מוציאים ילד מהבית לא מספיק לגרום לו להבין שהשינוי יהיה טוב עבורו, צריך גם לתת לו את ההרגשה שמקומו בבית שמור לו. הילדים בבית גם הם צריכים להיות חלק מהתהליך וההבנה שלמרות שאח איקס עוזב את הבית הוא נשאר סוג א', כך, כשהוא ישוב הביתה הוא לא ירגיש סוג ב' או ילד לא רצוי. החוויה של 'סוג ב" עלולה להיכנס לנפש לכל החיים אם לא נקדים רפואה למכה שלה. הטכניקה שהזכרנו בכתבה – טכניקת שבת של הילד עם ההורים ובלי האחים, מסייעת לו להרגיש אהוב ומסייעת לילדים להבין שהוא נשאר חשוב לאבא ואמא. עובדה, כשהוא חזר הם נדרשו לפנות לו את המקום…