איום בזמן מלחמה / קטיפה /

"מה יעשה אדם ויינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" (סנהדרין דף צח)

חברות יקרות ואהובות מאד מאד מאד!, אני אומרת לכן, תחושת לב חזקה שלי, אתן יודעות ישנם הרבה שמארחות כעת משפחות מהדרום ואני אומרת לכן: כל אישה יקרה שהקב"ה זיכה אותה לפתוח את דלתות ביתה בפני ילדיו של בעלה- שתקפוץ על הזכות הזו בשתי ידיים, שתחזיק אותה בעשר אצבעות ותאמץ אותה חזק חזק חזק! אל תוותרנה על המצווה הנדירה והיקרה הזו. לא כל אחת זוכה!!

אני יודעת שדווקא עכשיו זה קשה יותר. זמן של אימה וחרדה, ימים של "סגור דלתיך בעדיך" אין בית ספר, אין גינה-חוג-חברות-שכנות. יש אותנו ואת הילדים, את הילדים ואותנו. ודווקא אז הקדוש ברוך הוא הרחמן משרה את שכינתו בכל הכח, ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. אמן!

כעת אשתף אתכן בנימה אישית, מהלב:

ערב שמחת תורה. אני בושה ונכלמת לכתוב את המילים הבאות, אבל מתגברת לעשות זאת כדי לזכות את עצמי ואתכן, יקרות.

הילדים של מוטי נמצאים אצלינו בחג ואני חושבת לעצמי מחשבות שטות של היצר הרע בהתגלמותו "אוף, אין לי כח…" "איך יהיה לי מספיק אוכל לכולם??" "אם הם לא היו אצלי אז אולי סבתא הייתה יכולה להזמין אותנו.." ועוד כהנה וכהנה.

עבדתי בעצלתיים, משרכת את רגלי הכבדות וכך עבר לו ערב חג מעט חמוץ פנים.

ליל החג דווקא היה טוב יותר.

בוקר, שעה 7:45 נשמעו אזעקות. קפצנו כולנו מהמיטות ורצנו לממד. את ההמשך אחסוך לכן כי זה לא הנושא, רק מציינת שזכינו להתפלל שחרית בשעת בוקר מוקדמת, האזעקה עשתה את שלה..

מכאן ואילך הרגשתי שיש פה משהו חריג. לא שמעתי חדשות אבל הלב יודע להרגיש, ואז הגיעה הגמרא הנפלאה הזו שנותנת הוראה מפורשת ומדוייקת איך להינצל מחבלי משיח: "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

תחושת התודה שלי לריבונו של עולם שכ"כ התחשב בי ושלח לי עד הבית את החסד הענק הזה- הייתה עצומה. הרגשתי שיש לי כאן, בהישג יד ממש את היכולת לתקן את הנושא שכל כך הרבה פעמים בחיי שאלתי עליו שאלות ותירצתי תירוצים, לא השכלתי להבין שבדיוק זה קרש ההצלה הכי חזק שיש!!

מאז ועד לכתיבת השורות הללו, אני ממש משתדלת בעקביות לשים לב לנקודות התורפה ולקפוץ כמוצא שלל רב כדי להיות טובה יותר.

למשל, יש לי רגישות גבוהה למתחים שבין אסתר לגילי, תמיד פרשנתי אותם כקנאה וחוסר פירגון מצד אסתר. כעת, בצל המלחמה אני אומרת לעצמי: תני באסתר אמון, היא ראויה לכך! וכך קרה שבשעת צהרים קראתי לאסתר והפקדתי בידה את תפקיד האחות הגדולה והאחראית: "אסתר, אני ממש עייפה ורוצה ללכת לנוח. תוכלי להשגיח על בנימין ולוודא שהכל בסדר עם גילי?"

גווה של אסתר נמתח. היא הנהנה במרץ וסומק קל פרח לו על הלחי.

כמה דקות אח"כ פרצה מריבה וגילי הבוכייה מיהרה לחדרי להתחנן לישועה, לרגע התבלבלתי ופתחתי בפניה את הדלת, נכונה לטקס הגנה. אך אימת הדין עשתה את שלה ומייד התאפסתי: "גילי, אני ישנה עכשיו!" פסקתי בטון נחרץ והגבהתי מעט את קולי, כדי שדבריי יגיעו לאוזניים הנכונות.. "בכל שאלה את מוזמנת לפנות לאסתר, סיכמתי איתה שהיא אחראית כעת."

גילי מצמצה בחוסר אמון אך אני לא התבלבלתי. ידעתי שככל שאהיה חזקה עם עצמי לא יוכל שום כח חיצוני להפיל אותי. אני עסוקה עכשיו בתיקון מערכת היחסים המאתגרת הזו, גילי צעירה מאסתר וחייבת בכבודה. הגיע הזמן לתת לאסתר את האמון שהיא זקוקה לו כל כך, ואין ימים מתאימים יותר לעסוק במצווה הזו.

הצומת הבאה הייתה מול הזוג הצעיר. לא חיכיתי ליום חמישי לטלפון שיגיע, פשוט הרמתי את השפורפרת וחייגתי בעצמי: "מה שלומך שני? איך את שורדת את הימים הללו, ועוד במצב שלך…, תגידי לי, אני יכולה לתפוס אתכם לשבת אצלינו??" הרוק שנבלע מעבר לקו לימד אותי יותר מהכל כמה שני ייחלה לכך. זוג צעיר שמחפש את עצמו. אריאל, בן להורים גרושים שכל כך זקוק לגב תומך ומרגיש לא פה ולא שם. ואני, בעוונותי, לא השכלתי עד היום לפתוח זרועות ולב ולתת להם תחושה מלאה של בית. זה לא שסירבתי, אבל תמיד עשיתי את זה מתוך חוויה של אומללות וקורבנות. אין ספק שהם הרגישו זאת היטב ולצערי נאלצו לטעום לחם חסד.

אז הנה הגיע היום שבו אני מרגישה שהם אלו שעושים חסד איתי. הלוואי ויוכלו להגיע וכך אזכה לשמירה וההגנה הטובה ביותר בעולם כאן בתוך הבית.

אז כן. הם הגיעו. והייתה אהבה גדולה מאד. זו הייתה שבת ברזל חמה ומחזקת. קיבלנו שבת מוקדם, בלי להתעכב על השטויות שתמיד מונעות מאיתנו את התענוג המיוחד הזה- החבאנו ערמה גדולה של כלים במרפסת שרות, כיסינו את גבעת הכביסה בסדין פרחוני ואכלנו חלות קנויות וסלט חומוס עם צנוברים של אחלה, מומלץ בחום (;

אז נפגשים בירושלים הבנויה. כולם יחד.

הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מנסיונו האישי ומשתף

"הגיע הזמן לתת לאסתר את האמון שהיא זקוקה לו כל כך", בימי בחרותי למדתי בישיבת פוניבז', היינו גרים בירושלים, ומו"ר אבי זצ"ל הביא לי 10,000$ וביקש שאחזיר את זה לגמ"ח של הרב נויבירט שגר בסמיכות לישיבה בה למדתי. אני זוכר עד היום את ההלם והגאווה על כך שאבא סומך עלי ומפקיד בידיי סכום כל כך גדול.

חווית האמון עשתה את שלה, בכך שאבא כ"כ האמין בי זה בנה בי את האמון ועד היום אין לי פחד להחזיק סכומי כסף גבוהים ביד.

כעת בתקופת מלחמה, בדיוק כמו אותו הילד שהאמון שההורים נותנים בו פשוט מייצר אצלו בניה פנימית, כך גם האמונה בה' מייצרת ומחזקת את השמירה, ככל שיותר נסמוך ונאמין בה' כך העזרה ממנו תגיע,

מאחל לכולנו שנצא חזקים, שבורא עולם יאמר לצרותינו די, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.