הקדמה קצרה:
השבוע הרגיש לי לכתוב מסר מאד חד וברור לחברותי היקרות- נשים ואמהות שזכו להקים משפחה בנישואים שניים ומתמודדות עם הרכבים משפחתיים מורכבים.
חשבתי המון על משפט. מחקתי בלי סוף עד שהגעתי למילים מדוייקות שהרגשתי איתן שלמה. אני תפילה לבורא עולם שישלח את ברכתו ויתיישבו הדברים על לב הקוראות.
זכיתי, ויש לי וותק לא קצר בתחום של הורות למשפחה מורכבת.
ארבעת ילדיו של מוטי גרים בביתנו בקביעות של יומיים בשבוע- שני וחמישי כולל לינה, וכל סו"ש שני+ זוג נשוי ותינוק בדרך (מי יטפל ביולדת?).
לי יש בת מנישואים קודמים שנפגשת עם אבא כמה שעות באמצע שבוע ואחת לחודש בשבת.
יש לנו גם אוצר קטן ויקר-בן משותף.
צורת החיים הזו היא מאתגרת מאתגרת ועוד פעם מאתגרת.
זה מתכון לנפילות קשות, וגם- הזדמנות להתפתחות וצמיחה ממש מרגשת.
אני רוצה לצייר בפניכן שני צורות התמודדות. את שניהן עברתי. חייתי לא מעט שנים בצורה הראשונה, הייתי צריכה לעבור את התיקון הזה, להישרט עמוק עמוק עד זוב דם, ואז התחילה לצמוח הישועה וגיליתי שאפשר לחיות גם אחרת.
אז יצאנו לדרך— קריאה מהנה!
דרך חיים א':
יום חמישי, השעה 21:30 בערב.
אני מתגלגלת ומתגלגלת, לא מצליחה להירדם.
החום מטפס, ואיתו הלחץ, הכאבים. המתח…
הוי, המתח הזה, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי.
שרירים תפוסים, לסת מתוחה ואוויר שמתקשה למלא את הריאות.
הערב, כמו כל ערב טיפוסי של שני וחמישי- הימים שבהם משפחתינו מתרחבת, שוב היה מתסכל עד מחנק.
ההשכבה שמתגמשת ללא כל שליטה, הערבוב שמשבש את השגרה, הלחץ בקנה מכל הרגישות והמתח באוויר. הקנאה שמאיימת להתפרץ בכל עוז, ספר חשבון שאסתר שכחה בבית של אמא, מסיבה פתאומית בכיתה של יעלי שמצריכה חולצה לבנה בלי שנערכתי לכך מראש, וכעת עלי לרצרץ בין שכנים כדי להשיג תחליף הולם…
גילי המיומנת, חוגגת את חולשתי ומנצלת כל פינה אפשרית: "אמא, אסתר לקחה מהגלידה של שבת אפילו שאת לא מרשה, אני לוקחת גם!" ו"למה רק להן את לא אומרת לישון?"
כל אמירה כזו, כל שאלה שמצמידה אותי לקיר שואבת ממני כל כך הרבה כוחות…
אז הקדמתי "ללכת לישון", כיסוי להתמוטטות ובריחה לחדר שינה, מפלט קבע אופייני לימים הללו. ניסיתי להתנחם בחמישה סוגי ספרים, אך הם אכזבו אותי בזה אחר זה. מוזיקה גם כן לא הועילה.
מה גם שתכננתי כל כך הרבה דברים להערב, ושוב אני מוצאת את עצמי סגורה בדלת אמותי, ממאנת להעז להסתובב בביתי בחופשיות.
ומעל כל אלו מרחף מעל ראשי איום הלידה המתקרבת. לדניאל ושני, הזוג הצעיר של מוטי, עומד להיוולד תינוק. משום מה איכשהו בקשות העזרה מגיעות תמיד אלי. ממש לא מתאים לי ולא מתחשק לי. אני בתקופת עומס. מי שצריך עזרה שיחפש לעצמו כתובות אחרות, אני לא חייבת להם כלום!
בקושי שורדת את היומית שלי, עובדת במשרה מלאה שמונה שעות חמישה ימים בשבוע, במאמצי על מגיעה לטיפול בילדיי שלי וניהול עבודות הבית הבלתי נגמרות. צריכה להשתלט על סופי שבוע שגדולים ממידותיי בעשר מידות. לא יכולה יותר!
ואז מגיע מוטי הביתה. רגוע ונינוח, חוזר מתפילת ערבית ומתיישב לאכול ארוחת ערב.
אני שומעת את ההמולה מעבר לדלת, אסתר ויעלי עטות עליו ומתרפקות על כל טיפה של תשומת לב. בעוד כעשרים דקות יזדרז אריאל ויקדים לחזור מלימודיו כדי להצטרף לחגיגה הדו- שבועית הזו.
קולות צחוק ומתגלגלים בחלל, הסיפורים שלא נגמרים, ארונות מטבח נפתחים ונטרקים בחדווה וריח של שקשוקה מתפצפצת במחבת.
אך כל זה כלל לא משמח אותי. הגוש בגרון רק מטפס ועולה. אני מרגישה חנוקה בתוך כלוב, הכלוב הזה הוא אני בעצמי.
"אבא, אתה מסכים לקנות לי שעון חכם?" שואלת אסתר בקול מתקתק
"ממש לא!" אני משיבה לה בליבי, מתוך הכלוב. למה שיהיה לאבא כסף לקנות לך שעון חכם? אני לא מעיזה לבקש ממנו כעת כסף לקנות נעלים לגילי במקום אלו שנקרעו. הילדה הולכת לבית הספר עם נעלי שבת ואת מבקשת שעון חכם??
"אבא", כך יעלי, "פותחים בסמינר שלנו מסלול ללימודי קונדטוריה, זה מתקיים כל יום שני אחרי הלימודים. אני ממש רוצה להירשם"
"בסדר גמור" עונה הדמות שבכלוב. "את כבר בחוג נגינה, נרשמת לא מזמן גם למחול, כעת תהפכי גם למאסטר שפית וגילי שלי תתגלגל אחה"צ ממיטה למיטה מרוב שעמום"
מעניין גם מי הולך להכין גלידה חדשה לשבת במקום זו שילדיו של מוטי חיסלו בנאמנות…
ועוד יותר מעניין לדעת מי ינקה את המטבח מכל החגיגה שמתבשלת שם.
עוד כדור אופטלגין
עוד שיחת טלפון מיואשת לחברה זמינה כדי לפרוק קצת קיטון
ועוד חפיסת שוקולד שמחליקה בגרון ללא בקרה.
כעסים מצטברים והופכים לשכבות של בטון. הגוף כואב, המתחים עושים את שלהם, ותמיד יש מי שישלם את המחיר.
לפעמים זה קורה בהתפרצות של כעס על כוס מים תמימה שנשפכה על הרצפה
לפעמים זה לילות ארוכים ארוכים ללא שינה
או התקפי חרדה חוזרים ונשנים
בעיות קשב אצל הילדים, קשיים חברתיים והתנהגותיים, עוינות ו"מחנאות" בין הפלגים בבית…
אפשר אחרת?
בואו ונראה—
דרך חיים ב':
יום חמישי השעה 21:30 בערב.
אני מהדקת את הלולאה בשרוכי הנעליים, מתארגנת להליכה נעימה באוויר הצלול.
המטבח הפוך, בנותיו של מוטי מסתובבות בחופשיות וגילי מנצלת כל דקה של חופש.
"חברות" אני זורקת לחלל, "עוד עשר דקות אני יוצאת להליכה, מישהי צריכה ממני עזרה?"
שקט, כל אחת עסוקה בענייניה.
עשר דקות חלפו. "להתראות, בנות. אם מסתדר לכן לארגן את השיישים והשולחן במטבח זה יהיה לי ממש כיף!"
"רגע", אומרת אסתר בנסיון ללחוץ אותי, "שכחתי ספר חשבון בבית של אמא"
"וואו, איזה מתסכל"
"כן, אני לא יודעת מה לעשות, המורה הזאת לא יודעת להתחשב"
"אהה",
"אז איך אני יכולה לעזור לך?"
"לא יודעת…"
"אסתר" אני מתבוננת לתוך אישוניה, בנחת אך בנחישות. "אני מוכרחה לצאת. סומכת עלייך שתתארגני בעצמך. להתראות!"
בעבר כל היתקלות כזו הייתה חונקת אותי. הרגשתי כעס איום על כך שאסתר "מנצלת" אותי, ולמה הפכתי אותה למנצלת איומה כל כך? כי בתוך התודעה שלי היתה עובדה שאני חייבת להיענות לה.
כלומר, הפכתי את עצמי למנוצלת וממילא היא מנצלת.
אבל היום, כשברור לי שהשמחה, הכוחות והאנרגיות שלי חשובות מאד, ואם אני לא אדאג להעניק אותם לעצמי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי, אז אני עומדת על זמני ההרפיה שלי בכל מחיר.
ותאמינו לי שמאז שהבהלה ירדה גיליתי שהילדים משתפים עם זה פעולה לא רע בכלל, הם לא כאלו איומים כמו שחשבתי… (;
שעה אח"כ חוזרת הביתה, לא צריכה להימלט בבהלה למעמקי המיטה. אני שוטפת כלי של סוף יום.
לצידי מתגלגלת שיחה ערה בין מוטי לבנותיו.
"אבא, אתה מסכים לקנות לי שעון חכם?" שואלת אסתר בקול מתקתק.
"אבא", כך יעלי, "פותחים בסמינר שלנו מסלול ללימודי קונדטוריה, זה מתקיים כל יום שני אחרי הלימודים. אני ממש רוצה להירשם"
אני מרגישה משהו לא נעים שמטפס לי בגוף, צריכה לארגן את מחשבותי. אז אני מניחה לרגע את הכלים ושותה שתי כוסות מים.
מה קרה לך? אני שואלת את עצמי ללא קול, למה קשה לך לפרגן לאסתר את הצעצוע הזה? ומה יקרה אם יעלי תרשם לחוג?
הרי את מבינה שזה לא באמת מצוקה כלכלית, זה משהו הרבה יותר רגשי.
כן, היום אני יודעת את התשובה לכל השאלות הללו-
אם את לא מפרגנת משהו לאחר, סימן שאת לא מפרגנת לעצמך.
נכון! נופל לי האסימון בהקלה.
כבר הרבה זמן שאני רוצה להתפנק במשהו חדש ומשום מה יש בתוכי איזו חוויה של צמצום. אפילו לא בדקתי בחשבון אם יש לי כמה עשרות או מאות שקלים להוצאה הזו. פשוט חסמתי את עצמי מלהנות.
אז הנה נדלקה נורת האזהרה הזו- קנאה וחוסר פרגון לאסתר ויעלי, ולימדה אותי על השיעורי בית הדחופים מאד שעלי לעשות מחר.
למחרת בצהרים יצאתי עם גילי, רכשתי לה נעליים מקסימות, ואת עצמי פינקתי בג'קט נפלא כיאה לאישה גיבורה שפותחת את הבית ואת הלב!
(והאמנה לי, חברות יקרות, שבזמן תקיעת שופר, כשאצטרך להזכיר את זכויותיי- הז'קט הזה יעמוד לי)
***
הרב אריה אטינגר. מיסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים. מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
'השבוע הרגיש לי לכתוב מסר מאד חד וברור לחברותי היקרות'
בחג הסוכות אנחנו יוצאים מהבית לסוכה, ובעצם אנחנו נחשפים. נחשפים לפגיעה של מזג האוויר. נחשפים לפגיעה של דיבורים שלא רצינו שידלפו החוצה ודלפו ועוד על זו הדרך. היכולת להיחשף מצריכה 'בניית אמון', ככל שאנחנו יותר באמונה מול בורא עולם, החשיפה הזאת, למה שהוא מזמן לחיינווליכולת לחלוק אותם עם הסביבה, קלה יותר.
בחג סוכות אנחנו מבטים את האמון והמוכנות לבטוח בבורא עולם ולהיחשף לכל מה שהוא מביא לחיינו, בצורה חזקה ממש, היכולת הזאת להאמין ולהישען כמו גם לא ליבהל מהחשיפה, ולהסכים לעשות אותה במודעות גמורה בעת הצורך, היא מתנה עצומה שנותנת לנו חירות, שללוה ופחות החזקה במגנים שכל כך קשה לנו להיפרד מהם.
