השבוע, אחרי כל הסאגה של שבועות שבת בהרכב מורכב, הרגשתי שאני רוצה הרפיה, צריכה
חופש.
מה זה אומר חופש? אז בשבילי חופשה מושלמת זה שבת לבד עם מוטי.
אממה- שיש לי ילדה בתמונה.
וצריך למצוא לה סידור מתאים.
וצריך גם לדאוג שהיא תהיה מרוצה
וצריך גם להתמודד עם זה שמי שנבקש ממנו ירים גבה.
אתם שואלים למה?
אז אסביר מהתחלה.
בני זוג בנישואים רגילים מתחתנים, נהנים משנה ראשונה ברמה כזו או אחרת (אני לא חיה באשליות
שהכל דבש), מתארחים אצל אמא, מתארחים אצל השויגער, ובגדול- בונים בהדרגה את התא הזוגי
והמשפחתי שלהם.
מה קורה בזוגיות שניה עם ילדים ברקע?
פה הסיפור שונה לחלוטין.
אתה בונה את עצמך תוך כדי הליכה, או לייתר דיוק תוך כדי ריצת מרתון או טיפוס אתגרי.
החיים לא מחכים לך, אתה צריך להשתלב לתוך מציאות קיימת, וגם- תובענית ומורכבת.
אז איך עושים את זה?
מה נותן כח?
האמת- אין לי תשובה, רק ד' נותן כח, והמון.
ומה בכל זאת?
כאן אני חוזרת לפרשיית החופשות.
לעיתים קרובות מאד מתעורר בי צורך לקחת ספייס לעצמי ולהחזיר לזוגיות רגעים של שנה ראשונה
שלא זכינו להם.. ; (
אבל אז מתעוררים בעוז רגשות אשמה מול גילי.
למה אני שולחת אותה
למה אני לא יכולה להעניק לה בית יציב
זה לא מגיע לה
איזה מין אמא אני
וגילי?
גילי, ככל הילדים המוכשרים יודעת לזהות בצ'יק שיש כאן מצפון לרקוד עליו
והיא עושה זאת באומנות ראויה לציון:
"אוף, אמא, למה את נוסעת כל כך הרב פעמים??"
"למה את לא לוקחת אותי איתך?"
"אמא, אני לא רוצה לנסוע לאף אחד!"
כל מילה שלה היא כמו סלע ענק שמתמקם לו בקנה.
ואז אני מתחילה להרגיש רע, וממש משתוללת לי מלחמה בלב:
אני חייבת אוויר, הפסקת אש קטנה משגרת החיים ההזויה שלנו.
אבל מה יהיה עם גילי האומללה??
נו, מה עושה יהודייה טובה שמרגישה רע מול הילדה?
מתחילה להבטיח הבטחות:
"גילי, אם תסעי לדודים אני אקנה לך…"
"אם תיהיי ילדה טובה אז נביא לך…"
תוצאה:
ילדה משופעת בכל טוב שהצליחה לסחוט את אמא, ואמא שמרגישה עוד יותר רע- מרצה, מפוחדת,
אשמה…
והחופשה בהתאם- לא באמת משחררת ומאווררת.
השבוע החלטתי שיהיה כאן משהו אחר.
אני רוצה לצאת, אבל בגוו זקוף ולב נקי.
שאלתי את עצמי שאלה מעניינת:
אם חברה הייתה משתפת אותי בסיטואציה הזו, האם הייתי חושבת שמגיע לה לצאת לחופשה, או
שזה לא בסדר?
ברור שהיא צריכה חופשה! טוב לה וטוב ליהודים!
אז מה גורם לי להרגיש רע ולהחמיר עם עצמי?
כאן קלטתי שהאשמה שאני מרגישה היא לא ממקום אמיתי ומדוייק, אלא ממקום מנוהל ומפוחד של
'מה יגידו':
מה תגיד גילי? איזה מחשבות היא תחשוב על אמא שלה…
מה יגידו הדודים שאני מבקשת מהם עזרה כל כך הרב פעמים, 'איזה מין גיסה מפונקת יש לנו…'
מה תגדנה השכנות
האמא, השוויגער
האחים, האחיות
ברגע שהבנתי שזה מה שמנהל אותי נכנסה ללב שלי שלווה מסויימת, סוג של הבנת הבעיה חצי
פתרון.
ואז המשכתי לשלב הבא:
האם אני רוצה לתת למחשבות של אחרים לנהל את החיים שלי?
האם אני חושבת על עצמי שאני זכאית לחופשות הללו, בתדירות הזו?
הבירור הזה היה פשוט מתנה.
נכנס לי אוויר צלול לריאות.
(כמעט ביטלתי את החופשה מרוב שהרגשתי הקלה, סתם)
ואז עשיתי מעשה בוגר וחכם:
קראתי לגילי לספה ושיתפתי אותה במילים פשוטות. דיברנו על החיים הלא שיגרתיים שלנו ועל זה
שאמא צריכה כח כדי להמשיך בשמחה ואנרגיות טובות. ולכן אמא נוסעת עם אבא, ולגן גילי היקרה
צריכה לחשוב טוב על שלוש משפחות שאצלן הכי כיף לה להיות ואמא תתקשר ותבדוק אם זה
אפשרי השבת.
לא תאמינו, זה עבד.
גילי שמעה וקיבלה ופשוט שיתפה פעולה בטבעיות וזרימה.
ובליל שבת כשפתחתי את השקית של הגרביים גיליתי שם פתק חמוד "לאמא המתוקה בעולם,
חופשה נעימה. תחזרי עם מלא כח"
אני לא כזאת אגואיסטית, ביום ראשון, עדיין בהשראת החופש, קראתי לגילי לספה ואמרתי " גלגולי
שלי, כעת התור שלך לספר לאמא מה יכול לתת לך כח להמשיך לשמוח בחיים שלנו"
הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים זוגיים מזדהה מנסיונו האישי ומשתף.
אשמה היא רגש שאנשים מוכנים לעשות המון כדי לברוח ממנו, זה רגש כמעט משנה חיים. כשאדם
חווה מצוקה בעקבות אירוע או משבר, במספר שאלות פשוטות ניתן לגלות שעיקר המצוקה היא סביב
אשמה ופחות סביב האירוע בעצמו.
לא יאומן כמה הפחד מאשמה מנהל אותנו.
אנחנו יכולים לאמץ עיוותי חשיבה ודפוסי התנהגות שממש לא יעילים עבורינו- וכל זה כדי לא לחוות
אשמה.
אבל האם האשמה הזו טובה?
האם היא מקדמת אותנו.
כדי להבין לעומק נשים לב לשני סוגי אשמה: אשמה אמיתית ואשמה מדומה.
אשמה אמיתית היא מול עצמנו ומול המצפון הנקי שלנו.
אשמה מדומה היא ממקום של פחד מלאבד אהבה, הערכה, שייכות וקשר.
כשאנחנו מבוהלים ומנוהלים מאשמה- אם נתבונן לעומק אז בדר"כ נגלה שעיקר העניין פה הוא
אשמה מדומה.
אחרי הבחנה הזו יהיה לנו הרבה יותר קל למצוא פתרון.
הכתבה התפרסמה בעיתון קטיפה / יתד נאמן
