אביבה היא חברתי האהובה, נפש תאומה שגורל החיים הדומה חיבר ביננו ויצר מין אחוות אחיות שזר לא יבין. פערי הגיל, הגזע והתרבות אינם מפירים בכהו זה את חוויית החיבור שאני מרגישה במחיצתה. נחמד שיש בעולם מישהו שמבין אותך בלי מילים ואצלי המישהי הזאת היא אביבה.
היום קרה לאביבה משהו. כבר בשעה שש אני מקבלת שיחת אס או אס, עם בקשה להריץ את ההשכבה ולצאת איתה לסיבוב. "טובי", היא אומרת לי בטון השמור למצבי מצוקה "אני על הקשקש. אורית גמרה אותי, חייבת חיזוק בדחיפות".
אני מבטיחה לנסות, אך כמו תמיד, כשאני היסטרית לצאת גילי מריחה עניינים… היא מרגישה מקילומטר את קצב הנשימות ואת הטון המתחנף של ה"לילה טוב" שלי, היא גם מגלה בהשתאות שכל בקשה שלה נעתרת לאלתר. אם בשגרה אני מסרבת בתוקף להתייחס למארש של 'אמא אני רעבה', היום, משום מה, היא מוצאת אותי מגישה לה בצייתנות של מלצר מתחיל רבע תפוח, ביסקוויט, פרוסת מלפפון ואפילו פריכיית אורז. מה הבעיה? האם לא חל חוק התיישנות על הגנבת פריכיות אורז מתפוררות למיטה?? אני מרגישה שאוטוטו אני עלולה למצוא את עצמי גם מורחת לה שוקולד, העיקר שתירדם ואהיה משוחררת לנפשי.
בעוד אני תוהה מדוע אינני מפרגנת לעצמי חבילת כדורי מלטונין למקרי חירום כגון אלו, החלו הנגיסות להיחלש. רבותי: גילי מגלה סימני הירדמות!
את בנימין אני אורזת ליציאה. הליכה ספורטיבית לא תהיה היום, אביבה במצוקה ואני לא אחכה להחלפת משמרות עם מוטי.
גלגלי העגלה משקשקים על אבני האספלט, דמותה של אביבה הממתינה לי ליד לוח המודעות נראית מרחוק. שפופה מתמיד, כמו עלה בשלכת. "סורי, יקרה, מצטערת שחיכית ככה. מה קורה??" אני מגיעה אליה.
"זהו, טובי, נשברתי. לא רוצה לראות יותר את אורית! גמרה עלי, הגברת הזאת", אביבה יורה את המילים בלי לסנן, מתנשפת במאמץ. "מה אני לא עושה בשביל שיהיה לה טוב. הלוואי והילה שלי הייתה זוכה לשליש מהיחס שאני נותנת לה. כמה התרוצצתי כדי למצוא לה מתנת יום הולדת בדיוק כמו שהיא ח-ו-ל-מ-ת, כמה דם ירקתי כדי שתתקדם בקריאה, איזה חדר מהמם עיצבתי לה… איפה אני ואיפה היא? כאילו ככל שאני יותר משקיעה היא יותר מרגיזה; השקעת- קיבלת! מה לי ולכל הבוץ הזה? למה היא הורסת את החיים שאני כל כך מתאמצת לבנות? מה עשיתי לה? מה???"
"הקטע שהכי שובר אותי זה שהיא כל הזמן מציקה להילה שלי. מה, אין להילה זכות קיום? לא מגיע לה לחיות חיים שפויים? למה היא צריכה לסבול בגלל שההורים של אורית התגרשו? כל משחק שאני מעיזה לקנות להילה – כמובן אחרי שקניתי לאורית, אני חלילה לא מפשלת בחשבונות, אז אורית מיד מתחילה להשוות: 'למה להילה יש יותר? למה בה את יותר משקיעה?' הקנטרנות שלה מוציאה אותי מדעתי. דייי, אין לי כוח".
הדמעות פורצות ללא הזמנה. אנחנו מתיישבות על הספסל ואביבה טומנת את ראשה בין כפות ידיה, במשך דקות ארוכות היא מתמסרת לבכי עד שהיבבות נרגעות מעט. לאות סיום היא משחררת שוב אנחה עמוקה, כשהפעם יש בה צליל של פורקן ושחרור, לא קשה להבחין בעובדה שפירורי שפיות מתחילים לחלחל לתודעתה.
"את יודעת משהו, טובי, אני שומעת את עצמי מדברת על אורית ואני ממש שונאת את הדיבורים שלי. ביג דיל ילדה בת שבע, כל ילדה בגילה דופקת חשבון לאחיות שלה. זה הכי נורמלי בעולם. אז למה אני הופכת אותה לכזה אסון? מה הסיפור שלי שאני כל כך נגמרת ממנה??"
"מה באמת, אביבה?"
"נראה לי שבכל פעם שאני מרגישה שלא טוב לה, ובחיים המאתגרים שלה זה קורה המון, אני מרגישה אשמה. כאילו היא כל הזמן מעבירה מסר שאני והילה לא רצויות בחיים שלה"
"אביבה", שאלתי באומץ "רוצה שאני אשקף לך מה אני שומעת?"
"בטח", עונה אביבה בכנות, "אני לגמרי מוכנה להסתכל לעצמי בעיניים".
"אני שומעת אותך מנסה לברוח ממציאות מאד נורמלית. את מפחדת לתת מקום לאמת פשוטה. כן, את והילה לא רצויות אצל אורית, וגם אורית לא רצויה בחיים שלכן. כמה כסף וכוחות את משקיעה כדי לטשטש ולברוח מהמציאות הזאת… נראה לי שעוד ועוד משחקים לא ממש יעזרו כאן, אלא רק יגבירו את התסכול שלך – את משקיעה ומשקיעה והיא עדיין הודפת, ומה יקרה אם תתני לעצמך להרגיש שקשה לך איתה וקשה לה איתך, וזה נורמלי?"
המשך ההליכה עוברת עלינו בשתיקה
אכן, צריך עיון.
במחשבה שניה
הרב אריה אטינגר, מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים, מזדהה מנסיונו האישי ומשתף.
"מה יקרה אם תתני לעצמך להרגיש שקשה לך איתה, קשה לה איתך וזה נורמלי?"
במצב של קונפליקט אנחנו רגילים לפעול בצורה של ריצוי או שליטה. או אני או אתה, אחד משנינו צודק יותר, מבין יותר, מרגיש מדויק יותר.
הדפוס השלישי הוא ניתוק – אני אנהל את עצמי ואתה תנהל את עצמך, אנחנו לא יכולים לעבוד בשיתוף פעולה כשכל אחד חושב אחרת.
למה? כי אנחנו מבוהלים מהקונפליקט. אבל האמת שונה – הקושי הוא לא הקונפליקט אלא הפחד לשהות בו.
במילים אחרות, הקושי הוא לא המצב אלא העובדה שאנחנו לא מוכנים להסתכל לפחד בעיניים, ובעצם, להסתכל לעצמנו בעיניים. אין ספק שככל שאביבה תהיה מסוגלת לראות את המציאות יהיה לה קל יותר להירגע ולחיות עם המצב בשלום.
הכתבה התפרסמה בעיתון קטיפה מבית יתד נאמן
