משפחה בשניה
יודע תעלומות / פרק ב'
תקציר: בתקופה האחרונה גילי משדרת אותות מצוקה. אני יוצאת איתה לסיבוב במטרה לאפשר לה לשתף בקשייה. גילי אינה מסוגלת להיפתח. היא מתחמקת בטענה ש"אני אפגע". חזרתי הביתה מאוכזבת. בשעת לילה מאוחרת גילי קמה ממיטתה ובאה אלי.
בכי מטלטל פרץ מעיניה והמיס באחת את כל חומות ההגנה שהפרידו ביננו.
"אמא. יעל אומרת שאנחנו משפחה לא נורמלית ושאולי את בכלל לא באמת אמא שלי!" גילי ירתה את המילים במהירות מבוהלת, כמו רוצה שהן כבר תצאנה לדרך אל-חזור.
"מה??" הגבתי בזעזוע, זעם עצום טיפס בתוכי, הרגשתי שאוטוטו אני עלולה לצאת משליטה. "ככה יעל אומרת?"
"כן! והיא מתלחשת עלי מאחורי הגב עם כל החברות. אני רואה אותן מדברות בשקט וכשאני מתקרבת הן עושות פרצופים אחת לשנייה ומיד משתתקות או מדברות על נושא אחר. לאחרונה ממש לא בא לי להיות בהפסקות ליד החברות, אני פשוט נשארת בכיתה וקוראת ספר"
עם כל מילה הרגשתי דקירה נוספת בלב. רציתי לצעוק למציאות הלא הוגנת הזו, שאליה נקלעה בת ישראל תמימה על לא עוול בכפה.
אימצתי שוב את הילדה אל ליבי, שותקת ולא מוצאת שום תגובה הולמת שלא תחריף את התחושות ומצד שני- לא תקטין את עוצמת הכאב. חיבוק נוסף היה אות נחמה יחידי.
לאט לאט החלו היבבות להירגע. העייפות הכריעה את בת העשר, היא שירכה את רגליה למיטה ונרדמה תוך מספר שניות.
מוחי פעל בקדחתנות. ניסיתי להפעיל שיקול דעת בריא ולטוות דרכי פעולה יעילים. אבל היעילות הייתה ממני והלאה. ידי הייתה קלה על ההדק ולמרות השעה המאוחרת רצו אצבעותיי על המקשים. "לילה טוב, המורה רוחי, מדברת אמא של גילי."
"שלום וברכה" ענתה המורה רוחי בטון עייף וקצר רוח "קרה משהו?"
"כן. בהחלט" עניתי בנימה שיש בה תערובת של אשמה שכלל לא טרחתי להסתיר.
"אני שומעת שגילי ממש סובלת" עצרתי את עצמי בכוח. מתאפקת לא להשלים את המשפט "ואני ממש לא מבינה איך התעלמת עד כה…"
"גילי כהנא?" "על מה את מדברת??"
"על מה אני מדברת?" הגבתי בתרעומת. "הבת שלי מספרת לי דברים ממש לא פשוטים. החברות פוגעות בה! הן מרכלות על המשפחה שלנו, מוציאות עובדות מהקשרן ומסתודדות מאחורי גבה. גילי היא האחרונה שתעשה עסק משטויות, אבל במקרה זה היא מספרת שהגיעה למצב שבו היא יושבת בהפסקות במקום וקוראת ספר כדי לא להיתקל במבטים של החברות. המורה רוחי, הסיפור הזה ממש לא פשוט. אני מבקשת שתטפלי בעניין במהירות האפשרית."
"ברור, כמובן. מחר על בוקר אני אבדוק מה קורה ואחשוב על דרכי פעולה. נהיה בקשר. לילה טוב בינתיים"
"תודה, לילה טוב" עניתי בחטף. המומה מהיחס המינימלי. הקו נותק ואני נותרתי מעברו לבדי, כעוסה ופגועה.
"לא הבנתי איך היא מתכננת לטפל בזה", שיתפתי את בעלי במרירות, "היא לא שאלה אפילו שאלה אחת לגבי פרטי העניין – מי הפוגעת, מה תוכן הדברים. אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו הייתה משחררת כמה מילות הזדהות או התנצלות על חוסר שימת לב??"
***
בשעה 9:00 בבוקר התייצבתי בשערי בית הספר. חדורת מטרה לטפל בסיפור ביסודיות ויעילות. רגלי הוליכו אותי באופן אוטומטי לחדר המנהלת. ניסיון העבר לימד אותי ששם יש עם מי לדבר.
גברת שפרן, המנהלת, קבלה אותי במאור פנים וחמימות. היא הזמינה אותי לשבת ושמעה את הסיפור לפרטי פרטים. היא בהחלט נראתה מוטרדת. ניכר כי העניין נראה בעיניה דורש התייחסות יסודית.
תוך מספר דקות זימנה לחדרה את המחנכת והיועצת. לאחר תיאור המקרה ודיון מעמיק הוחלט פה אחד כי הדבר הבריא והיעיל ביותר הוא שיחת טלפון ממני לאמה של יעל. "מדובר באישה ממש פיקחית." תיארה המחנכת בביטחון. "אין לי ספק שהיא תיקח אחריות מלאה ותטפל בעניין בצורה הנבונה ביותר".
מספר ניסיונות חיוג העלו חרס. האמא לא זמינה. ניסיתי שוב ושוב, לבית ולנייד- אפס. אין תגובה.
המשך יבוא בס"ד
אימצתי שוב את הילדה אל ליבי, שותקת ולא מוצאת שום תגובה הולמת שלא תחריף את התחושות ומצד שני- לא תקטין את עוצמת הכאב. חיבוק נוסף היה אות נחמה יחידי שמצאתי.
שתיקה היא אומנות לא קלה בכלל. כשאני, כאבא למשפחה מורכבת, שומע מילדיי על התמודדויות חברתיות אני נלחם בעצמי לא למהר להגיב. במשך שנים עבדתי להתאמן על מלאכת השתיקה.
כשאדם משתף בכאבו הוא עושה זאת על מנת לעבד עם עצמו את רגשותיו ע"י שיח עם הזולת. תגובה של המאזין 'מזהמת' את תהליך העיבוד הנפלא הזה משום שמערבת את רגשותיו של המאזין. הרגשות הללו אינן רלוונטיות משום שהן מורכבות מעולם רגשי שלם, עמוק ו…שונה לחלוטין.
מדוע קשה לנו לשמור על שתיקה? מה מביא אותנו למהר להגיב? אחת הסיבות לכך היא שאנחנו "מפחדים מהפחד"- חוששים לפגוש את הזולת חסר אונים מולנו, חוסר אונים שכביכול, מעיד ע"כ שאכזבנו אותו בכך שלא מצאנו בעבורו פתרון שיקל על סבלו.
