משפחה בשניה / גוט שבעס
שמעתי פעם מרצה שדיבר ברגש על השבת כהזדמנות ללכד את התא המשפחתי, להעמיק את
הקשר עם הילדים, להנחיל ערכים ומידות טובות… ממש התחברתי. כן, כך נראה שולחן שבת בבית
אבא, אהבתי את הזמנים המשפחתיים הללו יותר מכל אטרקציה אחרת. חוויה חד שבועית שבה
כולם סובבים סביב שולחן אחד. תגידו לי אתם, יש עונג גדול מזה?? הבחורות העסוקות פנויות, בני
הישיבות הקטנות נוכחים בהדרת פנים ואצילות מיוחדת השמורה להם, אפילו הבוגרים נהגו להפתיע
לעיתים קרובות ולבלות איתנו את השבת בחיק משפחה למרות הפרת חוק "שבת ישיבה"…
'קה אכסוף' עם ריח המרק, 'מעין עולם הבא' בשני קולות, פיצוחים ואבטיח עד השעות הקטנות של
הלילה, סיבוב עם אמא או משחק קלפים אחרי הסעודה…
תשפ"ב
אני אמא, ועונג השבת מונח על כתפי…
שבת. אחד הזמנים המציפים.
אם דיברנו על העונג השמור לזמנים של אחדות ומפגש משפחתי מלכד, אז הרי שבמקרה זה אחדות
המשפחה משחקת אחד אפס לרעתנו…
כשכולם יושבים סביב אותו שולחן אין פתח מילוט. אין רעשי רקע מטשטשים: שיחת טלפון, התעסקות
דחופה 'בענייני עבודה' או גיחה קצרה למכולת. המציאות מונחת על השולחן במלא הדרה ולך נשאר
רק לראות איך 'להעביר את זה'…
אני בטוחה שאם קוראת השורות נמנית על אלו שהחיים האירו לה פנים בתחום הנ"ל, אז המילים
הללו מעבירות בה צמרמורת.
להעביר סעודות שבת? לנסות להימלט?? לא יעלה על הדעת…
כן. כשהתא המשפחתי שלך כל כך מורכב, אז זמנים שמדגישים את המשפחתיות הופכים למועקה
לא פשוטה.
לאחרונה השתתפתי במפגש נשים, כולן בזוגיות שניה. במפגש עלה דיון פורה סביב עניין השבתות,
השתעשענו למשמע החוויות שחוזרות על עצמן עם שינויים קלים:
יש את הילד שלא מקבל אותך כאשתו של אבא, וכשאת יושבת ליד בעלך בשולחן שבת הוא יתייצב
ביניכם באלגנטיות. הוא שם. ויגייס את כל המשאבים הדרושים כדי לקבוע את מושבו.
יש גם את זו ששומרת בקנאות מוחלטת על כבוד מאכלי השבת של אמא וגוזרת על עצמה רעב מרצון
כדי לא להגיע לחילול הקודש ולגעת במאכלים שאשתו של אבא הכינה. סלטים קנויים מותרים
בהחלט, גם פס שמרים שסבתא (מצד אבא!) שלחה. אם תועילי לפנות את השולחן למספר דקות
יהיה בכך מעשה חסד עצום לילדה רעבה שתוכל להגניב לפיה מעט שאריות מאחורי גבך.
ומה עם הילדה המרצה?? איכשהו בכל מערכת היא נוכחת. עוזרת ללא גבול, מחמיאה באדיקות
מטרידה על האוכל עוד לפני שטעמה ממנו, נדרכת מכל חריגה של אחיה שמכבידים …
לא נשכח את המחונן שמנצל את האירוע המשפחתי לבדיקת גבולות אינטנסיבית. הוא יופיע בשולחן
עם ערמת ספרי קריאה, יתנדנד עם הכיסא ברצף, או יהגר לספה מ'המוציא' עד הוצאת הגלידה…
אם הזכרנו את התסבוכת של "מקומות ישיבה", זה ממש אחד הדברים. מי ליד מי, מי לא מול מי, מי
באלכסון למי…
טבעי שאסדר ליידי את אחד מילדיי שזקוק יותר לעזרה, אז יעבור זרם חשמלי של "את יותר אוהבת
את הילדים שלך", אם אשלח את בני להסתדר בעצמם ולא אסדר להם שכנות איתי אז הם יפגעו,
ובצדק. (שוב את מצדיקה אותם!)
הקטע העוד יותר מצחיק היה שיתוף בפתרונות שיצרנו לעצמנו, מונה אותם לפניכם לפי סדר
הפופולריות:
- להתארח
- לארח
העקרון המנחה בשניהם הוא, שסטטיסטית, אורחים הם גורם מטשטש. הזרקורים מופנים
אליהם, וממילא בלבלנו את האוייב… מה גם שילדים הם שחקנים אלופים בכזו סיטואציה.
("איזו משפחה מדהימה! איזה ילדים מחונכים! לא יאמן השיתוף פעולה ביניהם…") - הכנת כמות ורמת אוכל גרנדיוזית. מצחיק שהדפוס הזה כ"כ פופולרי ורווח ביננו… המניע
להשקעה ההזויה הזו הוא רק מתח וחוסר בטחון, הילדים עסוקים באוכל המיוחד והמתח
קצת נרגע. (שמעתי פעם שבסעודה של תורמים משקיעים באוכל טוב כדי שהתורם יתנתק
מעצמו וידו תהיה קלה על הכיס… כנראה שאוכל הוא נשק מוכר…) - הכנה קדחתנית של סיפורים, מדרשים, חידונים ופרפראות…
אציין נקודה נוספת שעלי, באופן אישי, הקלה משמעותית: התארגנות מוקדמת לשבת.
כשאני מגיעה לשבת בנחת אז לפחות חסכתי משהו מעבר למתח שאין לי עליו שליטה.
לא הצלחתי לסיים באפי הנד
עמכן הסליחה
במחשבה שניה – הרב אריה אטינגר / מייסד מכון להכשרת
יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
אז יעבור זרם חשמלי של "את יותר אוהבת את הילדים שלך",
יהיה מעניין להמשיך את הדיאלוג הפנימי הזה:
"ואז מה?"
"מותר לך לאהוב את הילדים שלך?"
לפעמים, הבהלה מהתוצאות גורמת לנו להתכחש למציאות חיים טבעית, בריאה ונורמלית. נכון. אני
אמא ביולוגית לילדיי, ויש לי אהבה טבעית כלפיהם. חושב שהבריחה מהתעמתות עם הפחד לוקחת
מאיתנו ים של אנרגיות שמתבזבזות לריק- על הגנות שווא שלא מובילות לשום מקום.
ככל שנהיה מסוגלים להסתכל לפחד בעיניים ולא לנסות לברוח מהמציאות- אז נוכל להעביר לילדים
שדר אמיתי ונינוח יותר שיעזור להם לעבד את מציאות חייהם.
לקריאה / הורדה של הקובץ כקובץ לחץ כאן
