פטישים בחצר. פטישים גם בראש שלי. חג הסוכות מתקרב והמועקה שבתוכי עולה ומתגברת. שוב העיניים שלי לא מצליחות להיעצם, שוב הן לא מצליחות להתעלם ממה שעקום בתוכי, מההרגשה שמה שהיה לא יהיה יותר.
כשאני נזכרת בסוכות של פעם עולות בי תמונות של שרשראות ואורות צבעוניים, תמימות מתוקה ונצנצים שזוהרים בחושך. כשאני פותחת את העיניים לסוכות של היום אני רואה סוכה בה כל טפח מדוד, מחושב ומדויק. תמונות ממוסגרות של גדולי ישראל תולים על הקירות ואפס קישוטים מעטרים את התקרה. בין שתי הסוכות אני ניצבת קפואה, נקרעת בין הרצון להיות נוכחת לצורך להשתלב ולהתאים את עצמי למקובל אצל משפחת ברגר.
כמו בראש השנה כך גם בסוכות, אני מחליטה להחזיר עטרה ליושנה. בלי דרמות ומהפכים, בשינוי קטן, אישי וכמעט בלתי נראה, אני מחליטה להפסיק למחוק את עצמי, להתחיל להביא את שיפי האמתית. למצוא מקום בו אוכל לשלב בין מה שהיה למה שהווה.
*
ערב חג. ימים של טירוף ועומס. קניות בגדים, גרביים, נעליים, סיכות, קשתות, סירוק פאה ותכשיט חדש, רשימה בלתי נגמרת של משימות במטבח – – –
אני עוצרת את הכל ומתגנבת אל חנות היצירה. במבט בוחן אני סוקרת את ההיצע עד שעיניי צדות את מבוקשי. יצירה כובשת של "אשת חיל" כזו שזוויותיה ישרות אבל היא מלאת חן, צבעוניות, ברק וניצוצות. אין לי ספק, זו היצירה שלי.
בשעת ערב מאוחרת, כששאון ההמולה נרגע, אני ניגשת לשולחן בסלון ופורשת את מרכולתי. מסגרת קנווס לבסיס, שבלונות לאותיות, צבעי שמן, שבבים של כסף וזהב, קולאז' ניירות ותוספת של חיתוכי מראה חגיגיים.
דף ההוראות מולי, דבק דו צדדי לצידי, כפפות, מספריים, מגוון מכחולים, כוס מים וצלחת לערבוב.
רגע לפני הפשלת שרוולים מטפסת בי תחושת אי נוחות. אני מגיפה את דלתות ההזזה הכבדות וקול חריקת הגלגלים נשמע היטב בחלל הבית. 'שרק לא ישמעו אותי!' ליבי מחסיר פעימה וסומק מתפשט בלחיי. 'מה את מסתירה? ממה את מתביישת?' אני עוצרת, שואלת את עצמי. 'ברור שזה בושות!', אני עונה באלם קול. 'מה אני ילדה קטנה שיוצרת קישוט לסוכה? נשות ישראל מגלגלות עכשיו רולדות ומפרידות כרעיים ואני מתעסקת בשטויות?'
אני נכנעת לנזיפה הפנימית. מתחילה לארוז את המוצרים, מנסה להימנע מרשרוש מיותר. שלא ידעו, שלא ירגישו. מחר על הבוקר אגש לחנות ואחזיר את הקשקוש המיותר הזה. גם יקר וגם מטופש.
קול חריקה נוסף נשמע והנה היא מופיעה.
פנינה של אברימי כמובן.
"הי, מה זה, תראי לי מה קנית ב'ידי זהב?'" היא מבקשת.
"אה.. שטויות..", אני עונה במבוכה. "מצאת כבר נעליים בלי שפיץ?", מסיבה במהירות את נושא השיחה תוך כדי הליכה לכיוון חדרי.
"לא!" היא עובדתית, לא מאוכזבת, "כל הנעליים בצבע ובגובה שאני אוהבת היו עם שפיץ, אבל סכמתי עם מלכי שנצא מחר לשמגר, אולי נמצא שם".
"יופי. כל הכבוד על היוזמה. אולי כבר תקני גם נעליים לחורף?"
מבסוטה מהנושא החדש אני מניחה את השקית באגביות, מקווה לשקט.
"לא יודעת", היא מתלבטת, "אומרים שאת הסחורה היפה באמת מוציאים רק אחרי החג, לא רוצה לקנות עודפים משנה שעברה". אחת אפס. עבר לה. אנחנו ממשיכות לדבר ומשהו מריר מתלווה לתחושת הניצחון. מובסת ומרוקנת אני פונה לאזור הביטחון. חוגרת סינר למותניי מתחילה לשפוך קמח, חמאה, אבקת אפיה, סוכר וניל, תמרים, אגוזי מלך, כפית קינמון ומעט ציפורן טחון – מגולגלות תמרים פשוטות ומופלאות, נמוחות בפה ומפיצות ריח של חג.
אט אט מוסדרת הנשימה ואני הולכת לישון בתחושה שעשיתי היום משהו. משהו נורמלי, מקובל, ראוי לפרסום. בכל זאת, מן המיטה נודדות עיני לפינת החדר, לעבר השקית ותכולתה המוזרה. "די לשטויות הללו! תמשיכי עם ההכנות לחג כרגיל, איזו אישה בגילך מתעסקת עם קישוטים?" אני נוזפת בעצמי. אבל עצמי לא שותק. "עד שעשית משהו שהוא לא רק אבל על מה שהיה ואיננו, עד שהתחלת לפסוע צעד שיטביע חותם אישי של נוכחות ומעורבות, למה וויתרת עליו? איפה לקיחת האחריות שלך על מה שחשוב לך?".
שוב ההתגוששות המוכרת בין שתי קולות.
אכריע מחר, ועד אז, לילה טוב שיהיה.
*
"הלו?", פנינה כובשת את הקו כשאני מעמידה סיר נוסף במטבח. "אני ליד 'רב שפע' ויש כאן דוכנים עם קישוטי סוכה מדהימים, מרשה לי לבחור אחד?"
"האמת שאני מתלבטת…", אני מכריחה את עצמי לדבר, לא לעצור עוד, "חשבתי שאולי נכין כולנו יחד קישוט חדש לסוכה".
"הלוואי!", מגיבה פנינה בפרץ התלהבות לא אופייני. "אני משוגעת על יצירות אומנות, אבל תמיד בערב חג אין זמן…".
"אם נרצה יהיה זמן", אני נדבקת בשמחה "נעבוד בצוות ונקדיש חצי יום ליצירה. מקסימום תהיה עוגה אחת פחות, אף אחד לא יישאר רעב…".
יום ראשון, י"ג תשרי, אישה אחת ושלוש בנות רוכנות על השולחן בסלון, צובעות, גוזרות, מיישרות. חיבור עמוק וחדווה משותפת ממלאים את האוויר, חוויה ששמורה רק לאלה שידעו גם כאב.
הרב אריה אטינגר……..
"בלי דרמות ומהפכים, בשינוי קטן, אישי וכמעט בלתי נראה".
אחד מסימני ההתבגרות הפנימית הוא היכולת ליצור רווחה בלי דרמות. בלי לפרק מערכות ובלי להכריז על שינויים מרחיקי לכת, בתוך המצב הקיים עם אותה סוכה, אותן נפשות ואפילו אותה מסורת, להביא תוספת עדינה, מתוך תנועה פנימית ויוזמה פשוטה ונגישה.
בעיניי דווקא התנועה הקטנה היא ראויה להערכה גדולה. אנחנו רגילים לחפש שינויים גדולים ודרמטיים, רק זעזוע נותן לנו תחושה של משמעות.
ולא.
כשאנחנו יודעים להעריך את היכולת לשמור על הקיים ומשם להתפתח בשקט ובהתמדה, מתחילים לקרות בחיינו דברים מרגשים.
