"כשפנה אליי אברך צעיר בשם משה וביקש להיפגש לבקשת עזרה, שמעתי בקולו את ההיסוס וחוסר הביטחון. הוא לא הצליח להגדיר לעצמו בוודאות שהוא במצוקה, אבל חוסר השקט והרגשות הסוערים שהציפו אותו, גרמו לו לחייג אליי.
"משה סיפר לי שיש לו 'חיים דבש', הוא נשוי באושר לאישה טובה שמגדלת את ילדיהם בסבלנות ומפרנסת אותם בכבוד, יש לו דירה נוחה וכולל מצוין, אז מה בעצם הבעיה? הבעיה היא בחבר טוב בשם שמואל.
"'אהבתי את שמואל מהרגע הראשון', הוא תיאר לי, 'אני זוכר את פגישתנו הראשונה באירוע מסוים, נקשרה בינינו שיחה מדהימה – מעין חוויה כזו שמישהו מבין אותך בלי מילים. שנינו מצאנו עניין מיוחד זה בזה. עד מהרה הסתבר לי שלשמואל אין משפחה קרובה, ואני פשוט אימצתי אותו. הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממשפחתנו הגרעינית, ואפילו במעגלים הרחוקים הכירו אותו וידעו שאין אירוע ששמואל לא משתתף בו.
"אני לא יודע להסביר מה ארע כאן, אך לאחרונה אני לא מסוגל לראות את הצל של שמואל. כשהוא חולף לידי בבית הכנסת, אני משפיל עיניים, וכשהוא מגיע לביתי אני מבקש מהילדים לומר שאני לא בבית. קשה לי אפילו לשמוע את הקול שלו, והנורא מכל – שאני לא יודע להסביר מה קרה כאן.
"משה סיפר לי את הדברים במבוכה כל כך גדולה, אבל נדהם לשמוע עד כמה שדווקא הסיפור הזה הוא חלון הזדמנויות מצוין שהקב"ה שלח לו באהבה, כדי להתבונן פנימה ולבחון את עולמו הרגשי מחדש. מהר מאוד הוא גילה שהקשר הזוגי ודפוסי ההורות שלו, שהיו 'דבש', כפי שהוא תיאר, מוזנים בעצם מאותם פחדים שהציפו אותו מול שמואל. יחד גילינו שלמשה יש צורך בתלות, וקיים אצלו פחד עמוק מכך שהוא יאכזב מישהו או יסתכן בדחייה או בהתנגדות. זה הוביל אותו לנסות 'לרצות' כל הזמן – את המשפחה, את האישה ואת החברה שסביב. יחד עבדנו על הנושא הזה צעד אחר צעד, שלב אחר שלב. בלי קשר לסיפור עם החבר הטוב, אך דווקא בזכות הסיפור עם החבר. כי אם משה לא היה אוזר אומץ וניגש להתייעץ לגביו – ייתכן שלא היה מקבל מענה לבעיה הבסיסית השוכנת אצלו עוד מילדות".
