ערב פסח. אני טובעת בתוך ים של ניירת: מסמכים, תעודות לידה, ברכות לימי הולדת, סיכומי טיפולים, צילומי שיניים, תרשימי בנייה, תעודת הסמכה, חוברת הוראות יצרן למכונת קפה, קטלוג צבעים של טמבור, דו"חות מחברת אשראי, עיתונים ישנים… והנה, הנה הם מבצבצים. לרגע אני חושבת לדחוף אותם פנימה, להטמין שוב בין ההררים, לנסות לא לראות את מה שכבר ראיתי, אבל אז אני לוקחת נשימה ומחליטה שהשנה – – – השנה אני מתבגרת.
כן. בשנים שעברו העדפתי להעלים עין, כמו לא היו קיימים. כבר בראשית הדרך לקחנו אותם, אברימי ואני, וקברנו בתוך ארגז סגור אותו תחבנו בפינת המקלט שלנו. שם הם עמדו במן הסכמה שבשתיקה, חוברים לסכך, לדפנות, לכלי פסח, למיטת התינוק, לרדיאטור, ולעוד אי אילו פריטים שנגזר דינם להיות תלויים ועומדים עד להודעה חדשה.
במוצאי שמחת תורה של השנה שעברה, תחת יללות הצופרים, פונתה תכולת המקלט. כל חפץ מצא את מקומו המדויק היו שנלקחו לפח, היו שעברו לחנות יד שנייה והיו שמצאו גומחה מזדמנת בתוך הבית. רק הארגז, אותו ארגז תמים למראה, לא ממש מצא את מקומו. ההתעסקות בהתגוננות מחומרי נפץ שבחוץ זללה מאיתנו כל טיפת אנרגיה להתמודד ארגז הנפץ שבתוך הבית וכך הוא עבר ממחבוא אחד למשנהו, שואל שוב ושוב; מי אני? מה מקומי? מה תפקידי בחייכם? מדוע אתם כה מתאמצים להסתירני מעיניים זרות או אולי, מעיני עצמכם?
היום, שנה וחצי לאחר שעלה מתהום הנשייה, באנרגיה אביבית של ערב פסח, אני מחליטה להישיר מבט מול המציאות ולרוקן את תכולת הארגז.
זהו, כעת תכולת הארגז פזורה על הרצפה מוכנה ומזומנת למיון.
מסמכים, תעודות, עיתונים ישנים, וגם אלבומי תמונות.
תמונות, תמונות, תמונות.
ישנם אלבומים שנושאים עימם ריח פשוט וקל לעיכול – אלבומי התמונות של המתבגרות המכילים צילומים משנות הסמינר עם חברות, טיולים, מחנות, מסיבות ואירועים חברתיים.
ויש אלבומים מורכבים יותר; אלבומי ילדות, אלבומי חלאקה, אלבומי בר מצווה ואלבומי חתונות של הילדים. אלבומים עם ניחוח זכרונות מעולם אחר, ממשפחה אחרת. מחיים אחרים.
ואחרי כולם יש גם את האלבום, בה' הידיעה. אלבום הנישואים שלי ואלבום הנישואים של אברימי.
*
פעם, ברגע של גילוי לב, שיתף אותי אברימי בכך שבעצת חבר קרוב, לאחר שנת האבל הוא לקח את אלבום הנישואין שלו, עטף אותו באשפתון שחור והשליך עמוק אל פח האשפה. באותם רגעים הוא הרגיש שהוקל לו, הנה הוא משיל מעליו זיכרונות שאין בהם ממש. פיסות חיים מעבר שנגדע ואינו עוד.
כמה חודשים לאחר מכן הוא מצא את ביתו מטפסת על סולם ונוברת בארונות העליונים. "מה את מחפשת?" הוא שאל אותה והיא נבהלה והחווירה. הסתבר שהילדה חיפשה את אלבום החתונה, ביקשה להתרפק על העבר, לחבר חוליה לחוליה ולהרכיב את תמונת חייה הסבוכה.
אברימי נבוך, הוא לא ידע אז איך להתמודד עם הסיטואציה ופשוט עשה את עצמו כאילו אינו זוכר היכן מונח האלבום.
בעוד נובר במעמקי הארון בתנועות חיפוש מבוימות הבטיח אברימי לעצמו כי יעשה כל מאמץ כדי למצוא העתק כלשהו מהאלבום. עוד באותו ערב פנה אברימי להוריו ושאל אותם האם העתקי אלבום החתונה שפיתח עבורם עדיין קיימים. אביו של אברימי חייך בניצחון ושלף אלבום מושלם מן הארון. "ידעתי שיבוא יום ותבקש אותו" אמר בעיניים בורקות, "תיארתי לעצמי שברגע של חולשה תשליך את אלבומי הנישואין שלך ואחר כך תצטער על כך. האמת שגם פה בבית הייתה מהומה לא קטנה בעניין… אמא והבנות, אחיותיך המסורות, התחננו אלי שאזרוק את האלבום. "אברימי צריך לפתוח דף חדש, הוא עדיין צעיר וכוחו במותניו, יש לו ילדים קטנים והם זקוקים לאמא שתאסוף אותם, למה לשמור תמונות שיגרמו רק צער ותסכול?". אבא של אברימי התנשף והמשיך: "אבל אני התעקשתי. ידעתי שמסע חייך נכתב מלמעלה באהבה ורחמים גדולים, הכל מושלם והכל מושגח לפרטי פרטים. אין טעם למחוק, לטשטש, לשנות ולייצר סיפור חיים אחר. החתונה עם אישתך הייתה חלק ממסע חייך ואין טעם לנסות למחוק את עקבותיו, הם קיימים בתוך חייך…".
*
כעת אני יושבת מול האלבומים. לוקחת נשימה עמוקה ומעיזה לפתוח. מסתכלת בעמוד הראשון, רואה אותו מיטשטש מול עיני וסוגרת. כן, צריך לשמור את האלבומים, הם חלק ממסע חיינו, אך אין מצווה לשקוע בהם כעת.
אני לוקחת סולם, מעלה את האלבומים למקומם. מסדרת אלבומי ילדות בקדמת המדף, אלבומי מסע חיים מאחור. לא זורקת אך גם לא מתעמתת עם הכאב. שמה לו מקום מגודר, יודעת שיש לו תפקיד. ויתר הדפים, אם התעניינתם, מצאו את מקומם עם הארגז הריק בפח האשפה.
הרב אריה אטינגר
"לחבר חוליה לחוליה ולהרכיב את תמונת חייה הסבוכה"
כאדם העוסק בתחום הנפש אני זוכה להכיר הרבה מאד סיפורי חיים. ישנם לא מעט אנשים שעברו בחייהם תפנית חדה וניסו למחוק או לטשטש את עברם. לפעמים מדובר באנשים ששינו את אורחות חייהם והם מתביישים בעברם, לפעמים מדובר באנשים שעברו נתק משפחתי ורוצים לפסוע לעבר עתיד ורוד ומבטיח יותר ולפעמים מדובר באנשים שעברו שינוי מהותי מבפנים ואינם אוהבים לראות את תמונות העבר שלהם שבהם ניבטת דמותם החלשה, הבלתי נסבלת, הדחויה, המוזנחת, הנטושה, החולנית…
אדם שעובר תהליך של התבגרות והשלמה, מסוגל לשאת את כל מה שחייו מקפלים, בעבר ובהווה. הוא אינו פוחד ואפילו גאה בכל רגע בחייו. כל תחנה מספרת על שלב ועל רובד נוסף שבנפש וכל אלו יוצרים את אישיותו הייחודית והמיוחדת. מובן שבמקרה של זוגיות שנייה נוספת מורכבות כפולה של רגישות כלפי בן הזוג החדש, אך גם בה יש מקום להתפתחות מאתגרת יותר ובהחלט גם מתגמלת, מבגרת ומעצימה כפליים.