זוכרות את הסיטואציה משבוע שעבר? את צלחת הצו'נט שנמרחה על הספה ואת הגערה שלי?
תקציר לשוכחות: בליל שבת הייתה לי תקרית מול אסתר, ביתו הצעירה של מוטי, זו שיחסיה איתי מורכבים ורגישים ביותר.
כמה דקות לפני הצפצוף השתרעה אסתר על הספה עם צלחת צ'ונט, קרה מה שקרה והעיסה השמנונית מצאה את עצמה מרוחה על הספה. בעוד אני נכנסת לסלון כדי לקבל את פני המלכה בהדלקת נרות חגיגית מצאתי את אסתר נמלטת לחדרה ואת עצמי נאבקת בגל כעס עצום שאיים לפרוץ ללא בקרה. מיהרתי להדליק נרות ולהיבלע עמוק בתוך חדרי. שעת ההמתנה לחוזרים מביה"כ עברה עלי בהבטחה אילמת שעל אסתר אסור לי לכעוס, ויהי מה. אבל בשטח, מייד עם סיום בליעת ה'כזית' יצאו מפי מילות גערה שקופות וישירות. אסתר נראתה פגועה ומייד הרגשתי את הבהלה מאיימת להכניע אותי, אבל אז הגיעו קולות ההגיון וטענו שזה בסדר, שמותר לי לבטא את התסכול שלי וככל שאלמד שיש לרגשות מקום בבית שלנו- כך ייטב לי ולכולם.
***
שבועיים חלפו, אסתר באה והולכת, משהו סמיך יושב ביננו. אין כ"כ דיבור ישיר. "שלום שלום", מתקתק וחלול וכל אחת פונה לעיסוקיה.
שלא כמו בעבר, בחסדי השם מצאתי את עצמי פחות מבוהלת, מסוגלת לקחת את התקרית והשלכותיה למקום של בחינה, למידה והתבוננות ופחות לבהלה של חרטה והלקאה עצמית. הבנתי שאם עמוד העשן לא מתפוגג אז זה לא רק אסתר. יש כאן ריקוד, ובכל ריקוד משתתפים שני רקדנים. נקודה. אם כן יש לי חלק במסר שעובר כאן, כי אם הייתי שלמה עם עצמי אז אסתר היתה מתעלמת או מחמיצה פנים ואני הייתי מחליקה ומשדרת עסקים כרגיל ואז העניין היה נשכח תוך יומיים שלושה.
אז מהו הקול הקטן שמסכים עם האמירה שמשהו לא ממש בסדר?
החלטתי לאזור אומץ ולהתבונן לתוך עצמי בכנות.
היו כמה אמירות שממש עזרו לי לעשות את הצעד הזה:
"את חזקה מזה"
"מאשמה לא מתים"
"שבע ייפול צדיק…"
עצמתי עיניים (כן. ממש כך) ודמיינתי מול עיניי את הסיטואציה. שחזרתי בצורה ממש מוחשית את הרגעים שבהם אסתר ואני יושבות בשולחן שבת ובלי כל התראה אני מטיחה בה מילים של כעס.
ראיתי את הפנים שלי, ראיתי גם אותה. והבנתי את הטעות.
מותר לי לכעוס
מותר לי לבטא את התסכול במילים.
אבל לא ברבים, לא בפני כל המשפחה. לא בפני מוטי, גילי, אחיה ואחותה של אסתר.
זה לא.
לא כיף להרגיש אשמה, קשה לדווח לעצמך שטעית, הרבה יותר נעים ונח לברוח לאמירות של: "זו זכותי, זה הבית שלי, שהיא תסתדר עם הבעיות שלה…" אבל הבפנים לא באמת נרגע, רק מצטברת שם עוד שכבה של הדחקה, שכבת הגנה שלא בורחת לשום מקום ורק מרחיקה אותך מהאמת שלך.
כשקלטתי את הטעות, מיד קפץ לו אוטומט של "יאללה, קדימה- לתיקון!". התמלאתי בפרץ רגשות – חמלה, צער ורצון אדיר לעשות שינוי מהותי כאן ועכשיו.
התיקון, מבחינתי, היה אמור להיות בשני מישורים:
מישור אחד הוא בקשת סליחה, התפייסות והבטחה שלא אלבין את פניה יותר.
והמישור השני הוא שינוי. החלטתי בנחישות שאני צריכה לעשות כל שביכולתי כדי לא להגיע לסיטואציה של איבוד עשתונות. אשלם כל מחיר כדי להתרחק מהקצוות המסוכנים הללו.
רוח מרגשת של התחדשות החלה לזרום בעורקיי, כל כך רציתי לשנות, לשפר, לגדול …
חיכיתי בדריכות לשעת כושר בה אוכל לפתוח את הלב ולבקש את סליחתה של אסתר.
אבל, חברות יקרות, שעות הכושר הגיעו, וגם חלפו: שהייה משותפת במטבח, נסיעה ברכב, מפגשי פרוזדור. אבל ההתנצלות לא יצאה. שוב ושוב פתחתי וסגרתי את פי חליפות ומשום מה המילים נותרו כלואות בפנים כאילו חוששות לצאת לדרכן.
הבנתי שכנראה טיפסתי על עץ גבוה מדי, החיים לימדו אותי שדברים טובים צריכים להבשיל. החלטתי להרפות ולתת לזמן לעשות את שלו. אני את השיעור שלי למדתי, וכעת נקווה לטוב.
מעניין שדווקא אז, כששחררתי, זה קרה.
ישבתי על הספה (ששינתה את עורה (;…) ולגמתי כוס תה. הבית היה חשוך ושקט, המולת היום בדמדומי רגיעה. הבנות עסוקות בחדרן, התארגנויות אחרונות של סוף יום, ואז אסתר חלפה על פני. קראתי לה בלחישה. היא נעצרה לשבריר שניה בהיסוס, כאילו שוקלת אם להסב על עקבותיה, הרגשתי שאני מסוגלת בלב שלם לקבל ממנה סירוב- מבינה לגמרי ומספיק שלמה עם עצמי בכדי לאפשר לה את המרחב. חלפו שניות נוספות והיא מסבה את פניה אלי בהבעת שאלה. "אסתר, נח לך שנדבר קצת?" אסתר מהנהנת ומתיישבת לידי. התבוננתי בה בנחת ואפשרתי למילים לצאת: באותנטיות, בקלילות וברכות. שיתפתי בחוסר נוחות שאני חשה בעקבות התקרית של ליל שבת. שיתפתי גם בהבנה שאליה הגעתי. "אני ממש מצטערת שגרמתי לך מבוכה ליד כל המשפחה. ואני גם רוצה לומר לך שאני מאד מקווה שזה לא יקרה לי יותר."
אסתר החזירה חיוך.
***
הרב אריה אטינגר. מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
אנחנו בתוך חודש הרחמים והסליחות ומתקרבים ליום הכיפורים, יום של מחילה. בעיניי, הכוח לבוא ולבקש סליחה זו בעצם היכולת לפגוש את עצמך. לבקש סליחה זה לראות את האחר, וככל שאתה מעמיק לפגוש את האחר זה אומר שאתה בעצם יותר פוגש את עצמך. שמעתי משפט חזק: 'אתה יכול לפגוש את האחר עד העומק שבו אתה פוגש את עצמך ולא תוכל לפגוש את עצמך עד שתפגוש את האחר'
ובעניין הסליחה, בהלכה נזכר לבקש סליחה 'עד שירצה את חברו', לא כתוב 'עד שחברו יסלח לו'. בקשת סליחה היא על הנקודה שעוררנו בחבר שלנו את הכאב, עוצמת הכאב כבר קשורה לעבר שלו ולא לפוגע. ולכן 'עד שירצה את חברו' על החלק שעורר בו.
