זוכרת שלא פעם, במסעות הקניות לקראת החתונה של דניאל קיבלתי הערות חביבות של 'מה, את מחתנת??' 'לא הייתי שמה עליך שוויגער, עוד יש לך חלב על השפתיים…'
כן. אין סוף נשים בעולם היו משלמות כדי לקבל משוב כ"כ חם ומפרגן על מראה צעיר ורענן. אבל לא במקרה שלי. נכון, אני לא מחתנת. יש לי חלב על השפתיים, ולא בגלל שעשיתי מתיחות פנים.
נסיבות החיים יצרו את המציאות הלא הגיונית הזו שאני מעורבת בעסקי נישואי ילדים בשלב כה מוקדם בחיי שבו הייתי אמורה, במקרה הטוב, לצפות בהנאה במסיבת בת המצווה של ביתי הבכורה.
מה קרה שנזכרתי בעניין הזה?
לאחרונה ביליתי בחנות משחקים עם משפחתינו המורכבת. והמוכרת היקרה, בלי להתבלבל בכלל, התחילה לנתח את מידת הקשר בין תווי פניי לאלו של החבורה העליזה שסביבי 'המתולתלת הזו היא ממש את!' הצביעה על גילי ברב עניין. 'והוא, בלי עין הרע, ילד מהמם', הקדימה בדרמה 'אבל לא קשור אלייך ממטר!' 'זאת, בכלל סיפור אחר…' המוכרת נראתה מרוצה מפקחותה והמשיכה לשלוף פניני אבחנות בקצב בלתי נתפס. מדהים שלפעמים אתה פוגש במציאות התנהגות שבעלילות הכי מדומיינות לא הכרת.
אבל מה שקרה לי מול הסיטואציה הזו, בהחלט ריגש אותי.
בשנים הראשונות המבוכה שהשתלטה עליי גרמה לי לחשוב פעמיים ואף להימנע ככל האפשר מיציאות 'משפחתיות' שכאלה. אני הייתי עושה הכל כדי להתחמק ממבטים, שאלות ואמירות שעלולות להתקיל אותי. פשוט נעלמתי מהאופק בכל פעם שזיהיתי סכנה מתקרבת.
במקרים של התנגשויות חזיתיות שלא הצלחתי 'לסנדל' הייתי פשוט נותנת דין וחשבון מפורט: "אלו ילדיי מנישואים קודמים, ואלו של בעלי…"
תוצאה: מבוכה של הצד השני, וגם של הילד.
נכון שעשיתי את הצעד הזה כדי למנוע הסתבכות ומבוכה גדולה יותר, ונכון שצופה מן הצד יאמר "וואו, איזו תקשורת חלקה, איזה פתיחות ואומץ!" אבל אני, השחקנית הראשית ידעתי היטב שבליבי מתחוללת סערה של ממש, והאומץ הזה הוא ניסיון לשדר עוצמה שתכפה על חולשה ופחד גדול…
אז מה באמת קרה לי הפעם, בחנות המשחקים?
מה שקרה זה – שלא קרה כלום! המוכרת המשיכה ללהג, ואני המשכתי לנשום סדיר. נתתי לה ליהנות מחוכמותיה, ועוד יותר מדהים- נתתי לילדים את הסמכות והחופש לנהל את עצמם לפי הנוחות, הקצב ורמת הפתיחות שנכונה להם. כן, הם הגניבו לעברי מבטים שהייתה בהם תחינה אילמת לישועה. הרי עד היום התרגלו לכך שאני מסדרת להם את העניינים בצורה כזו או אחרת. אבל אני, במפגין העלמתי עין ונתתי לסיטואציה להתגלגל בטבעיות.
סוף דבר- אריאל ה'מהמם שלא דומה לי ממטר' הכריז על אחורה פנה: 'אין בחנות הזאת כלום! בואו נחפש חנות יותר שווה'.
כולנו שיתפנו פעולה בצייתנות ותוך מס' שניות התקפלנו החוצה. המוכרת ההמומה ניסתה נואשות להמטיר עלינו שלל הצעות אפ סייל שוות במיוחד. אבל כנראה הילדים שלנו העדיפו שקט נפשי על פני כל דיל כזה או אחר.
ועוד לא הגעתי לפרק ב' של העלילה…
יומיים לאחר האירוע ה(בלתי) שגרתי הזה השתתפתי בניחום אבלים. ישבתי בחדר מול האלמנה ובנותיה. בתחילה כיבדתי את הצער בשתיקה והקשבה. בשלב מסוים הציגה האלמנה את בנותיה וכלותיה בפניי. לידן ישבו כמה נכדים. הגבתי בפירגון על המתוקים ובטבעיות, התגלגלה ממני השאלה המתבקשת- מי הילדים של מי. אחת הנשים שתקה. אמת- לא הבחנתי בכך, אולי בגלל המבוכה השמורה לזמנים מעין אלו.
כשיצאתי מבית האבל נגשה אלי ידידה וגערה בי "תגידי, את לא יודעת שלכלה הגדולה שלהם אין ילדים כבר המון שנים??"
לא. לא ידעתי. באמת שלא!
לא התכוונתי להביך ולגרום צער וחוסר נעימות.
סליחה.
***
שעת לילה, המחשבות זורמות ללא הפרעה,
איך קרה שפישלתי בתחום שאני כ"כ זהירה בו?? החיים למדו אותי לא לשאול שאלות, אני לא שואלת במה את עובדת, כי מי אמר שיש לה עבודה. לא כמה ילדים יש לך ואפילו לא איפה את גרה- מי אמר, אולי חזרה לבית הוריה…
אז מה קרה לי היום??
מבוישת, ניחמתי את עצמי במחשבה שהקב"ה גלגל לידיי פרק בענווה.
במחשבה שניה / הרב אריה אטינגר מייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
"איך קרה שפישלתי בתחום שאני כ"כ זהירה בו??"
אחד הדברים המדהימים שמשקפים לנו תהליך של בגרות נפשית, הוא המעבר מראיה של 'שחור- לבן' לגוונים בהירים ומטושטשים יותר.
ל'שחור- לבן' יש 2 צדדים: צורך אחד- 'להשחיר' את הזולת / בחירותיו / מעשיו כדי להרגיש 'לבן'- צודק, מוצלח, או לפעמים כדי להיטהר מרגשות אשמה.
הצורך השני- הפוך. אני רוצה להרגיש 'לבן' ב 100%! אף פעם לא טועה, מושלם בתחומי, פועל רק ממניעים טהורים…
חיים בשחור לבן מזמנים המון תסכול ומתח. הצורך לשלמות גובה מחירים לא פשוטים.
ככל שאנחנו מתבגרים, הנפש שלנו מסוגלת להכיל את המורכבות, לראות את החלקים ולהשלים איתם. הקבלה הזו, של אותם מקומות יפים יותר ופחות בתוכנו, מאפשרת לנו מנגד לראות כך גם את הזולת. פחות שיפוטיות וביקורת, יותר הכלה, קבלה ויציבות רגשית.
