"סוכות מתסכל אותי; דווקא ביום כיפור – היה לי הכי קל"

"אז איך עברה עליכם תקופת החגים?", שאלתי את חברי הקבוצה.

שאול פתח ראשון ושיתף: "האמת, קשה מאוד, חיכיתי כבר שייגמר".

"כשאתה מדבר על חגי תשרי, מה החג שהכי מאתגר אותך?", שאלתי, "ר"ה? צום גדליה? יו"כ? סוכות? הו"ר? שמחת תורה?".

"וואו, שאלה מעניינת" הגיב שאול. "אף פעם לא חשבתי על זה. מבחינתי כל החודש הזה הוא גוש אחד שחור ומאיים, אבל כעת כשאתה שואל אותי אז אני מנסה לשים את האצבע, אני חושב שחג סוכות הוא החג שתמיד הכי מתסכל ומאתגר אותי".

"ומה החג הכי קל בסולם?", המשכתי לשאול.

"יום כיפור", השיב לי שאול בלי להסס. "האמת שזה לא רק הכי קל אלא אני אפילו אוהב את היום הזה, זה יום נפלא עבורי".

כאן כבר לא רק שהופתעתי אלא אפילו התבלבלתי.

בשלב זה עצרתי את שאול והפניתי את השאלה גם לשאר חברי הקבוצה:

"חברים," פניתי לכולם. "אני רוצה לשאול גם אתכם. איזה יום יותר מהווה אתגר עבורכם, יום כיפור או חג הסוכות?" (והאמת שאני מפנה את השאלה הזו גם לכם הקוראים).

כל החברים ללא יוצא מן הכלל הצביעו על יום כיפור כיום שמאתגר אותם יותר. ההשוואה הזו חידדה את סימן השאלה והזמינה את שאול להתבונן לעומק ולהבין איך חג הסוכות שהיה אמור להיות כל כך שמח – הפך אצלו ליום אבל.

"אני לא יודע להצביע על הנקודה", הסביר שאול, "עם ראש השנה אני איכשהו מסתדר. יום כיפור, כמו שאמרתי זה יום שאני מחובר אליו ואפילו נהנה ממנו. אבל כשמתקרב חג הסוכות אני חוטף שיתוק, אני מרגיש חנוק וכבול. ולא מדובר פה על שנה או שנתיים, אני נשוי כבר למעלה מחמש עשרה שנה והתסריט הזה חוזר על עצמו כל שנה מחדש. מצוות 'ושמחת בחגיך' ממש לא נוגעת אלי ולא ניתנת להשגה במקרה שלי. חשוב לי לציין שניסיתי לעזור לעצמי בכל מיני דרכים, אני לא בן אדם עצלן שמרים ידיים ובא לטיפול. אני טיפוס שמודע לעצמו והשתמשתי כבר בכל הטכניקות האפשריות כדי לסייע לעצמי, אבל הישועה עדיין לא נראית באופק כל הניסיונות עלו בתוהו ואני נשאר תקוע".

"ומה רע בלהישאר תקוע?", הקשיתי.

"מה רע, אתה שואל?" הזדעק שאול. "אני סובל ואתה יושב רגל על רגל ושואל מה רע? תגיד, אתה רציני?".

"כן", עניתי, "אני חוזר על השאלה שלי. האם הסבל הוא הרגשות שקשורים לחג, או שהצטברו תסכולים נוספים מעצם זה שאתה מנסה לצאת מהסבל ולא מצליח?".

"האמת שגם וגם", ענה שאול. והמשיך בחיוך "אם אשתמש בשפה שלך אז התסכול הבסיסי הוא בערך שש ויש עוד ארבע של תסכול על זה שאני מתוסכל מכך שאני לא מצליח להוציא את עצמי מהתסכול".

"אוה!" עניתי בסיפוק. אז כבר יש ארבע נקודות סבל מאחורינו. כעת בוא ננסה לגעת בשש הנותרות.

"אוקיי" הגיב שאול בנחישות והזדקף בכיסאו. הוא היה נראה כמו נוסע המתכונן להמראה.

"אני רוצה לנסות להבין את הקצוות שבין יום כיפור לסוכות. תיארת את יום כיפור כיום ממש טוב ואת סוכות כמו טרגדיה. נכון שבאמת קיים שוני גדול בין הימים הללו, השאלה שלי איפה נקודת ההבדל אצלך- שאול: מה גורם לך לחגוג את יום כיפור ולהשתגע מסוכות?".

"זו באמת שאלה טובה. אני מנסה לבחון את ההבדלים ונראה לי שאולי הנושא הוא להיות לבד או עם המשפחה. ביום כיפור, כבר שנים, אני נוסע לאדמו"ר שלי ואשתי נשארת עם הילדים בבית. העונג שיש לי בניתוק הזה הוא פשוט מדהים. אני נמצא עם עצמי ועם הקב"ה. אין הפרעות, אני יכול להתנהל בקצב שלי ולעשות מה שנעים ונוח לי. אני יכול לישון על הרצפה ולצום יום שלם ולהרגיש מצויין!"

"לעומת זאת בחג הסוכות, עם המשפחה והילדים ובדר"כ גם עם תוספות של אורחים, אני ישן בסוכת פאר ואוכל מאכלי גורמה אבל מרגיש ממש רע. לא מצליח ליהנות מהחג הזה. אני אגיד לך יותר מזה, ביום כיפור אני לא אוכל ולא שותה ומרגיש קליל וטוב. בסוכות, לפחות 60% מהאוכל שאני גורס- זה אכילה רגשית. אני אוכל ואוכל ואוכל בלי חשבון כדי להרגיע את הלחץ שאני מרגיש בפנים, ואז גם פיזית אני מרגיש כבדות מזעזעת".

שאול הוסיף: "האמת שהסיוט מתחיל עוד לפני זה כבר בערב החג. כולם משגעים אותי, כל אחד בעניין שלו. יש את הקטע המטורף של הקניות. אני הופך להיות כספומט של כל המשפחה, כולם מושכים בלי הגבלה בלי שום טיפת התחשבות במצב. אחרי זה מגיעות המריבות על הסוכה, לא מצליחים לעבוד כצוות, כל ילד מושך לכיוון שלו עם השיגעונות שלו. לא יודע אם יש עניין במצות סוכה כשמקריבים כל כך הרבה קורבנות בדרך".

"והבישולים זה עוד סיפור. אשתי רוצה להכין הכל מראש: בשרים, ים של עוגות, פשטידות… היא אומרת שזה מלחיץ אותה שמגיעים אורחים לסוכה ואין מה להגיש. ואני אומר לה: אז אל תזמיני אורחים אם זה כל כך מלחיץ אותך. כי היא גומרת את עצמה במטבח וכמובן שערמות הכלים נשארות לי- אני צריך להתמודד עם כל הבלאגן שנשאר מאחור. והילדים בחופש, מסתובבים בבית סביב עצמם, כמה רעש, כמה בלאגן, כמה מריבות".

"אוי". שאול נאנח מעומק ליבו ושילב את ידיו בייאוש.

"ותאמינו לי", פנה כעת שאול לכל חברי הקבוצה. "אני אומר לכם שה"אני" האמיתי שלי זה שאול של יום כיפור- הרגוע, הנינוח, זה שכל כך מחובר לתפילה ולהקב"ה. שאול של סוכות העצבני והלחוץ והזועם זה לא אני, זה שד שנכנס בי ואני לא סובל אותו!!"

מאזינים יקרים. אני רוצה לזרוק לכם נקודה למחשבה.

דווקא הזעקה ששאול זעק בסוף דבריו תפסה אותי. שאול אמר לכל החברים מיהו שאול האמיתי. לדבריו שאול האמיתי זה שאול של יום כיפור- הרגוע, הנינוח והמחובר לרוחניות.

שאול של חג הסוכות הוא שאול אחר, איך הוא התבטא? איזה שד שדבק בי ומוציא ממני כעס, עצבים אכילה רגשית וכל מיני דברים שאני לא סובל.

ואני רוצה לדון בשאלה הזו: מי האני האמיתי שלנו? זה שמתנהג כמו מלאך כשהוא נמצא בסיטואציה מוגנת וסטרילית או שה שיוצאים ממנו דברים קשים בסיטואציות קשות של אתגר וחוסר נוחות?

ואולי שאול דווקא הוא אדם שמורכב מכמה וכמה חלקים שבתוכו?

זה מתחבר לי גם מאוד חזק למה שקורה כעת בארצינו מצד אחד כ"כ הרבה דברים נפלאים במלחמה הזו, מחסלים את נסראללה עם כל הגדוד שלו, את סינוואר ומחבלי החמאס, איראן לא מצליחה לפגוע למרות מאות הטילים ששולחת עלינו, ישראל נלחמת בה ובהצלחה מרובה, ומצד שני שומעים טרגדיות כ"כ קשות של חיילים שנהרגים, אלמנות ויתומים שמתווספים, פיגועים קשים שה' ישמור, גם כאן זה נראה כמו חוויה כזו של שתי קצוות, האם זה באמת קצוות או שנח לנו לחוות את זה כך? איפה החלקים האפורים?

ככל שיותר נלמד להכיל את כל החלקים שבתוכינו וללמוד לזהות את האפור כך נהיה יותר ויותר בגאולה אישית, בהצלחה.

האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בקול חי:

The post "סוכות מתסכל אותי; דווקא ביום כיפור – היה לי הכי קל" appeared first on אמס.