משתלטים על השתלטנות: מפעילי השליטה בסיטואציות הבלתי צפויות

משתלטים על השתלטנות

אתם לא מנהלים, לא עסקנים ואפילו לא מנהיגים חברתיים. זה רק נראה לכם! תתפלאו לשמוע, אבל הרבה מאיתנו, גם אלו המוכרים כטיפוסים עדינים ושקטים, שתלטניים ועוד איך, גם אם השתלטנות שלהם מתבטאת בצורה פאסיבית ולא מודעת אפילו להם עצמם.

איך מזהים את השתלטן הקטן שמסתתר מאחורי פעולה תמימה לכאורה, מאיפה הוא הגיע לשם בכלל ואיך משתלטים עליו ומראים לו את הדרך החוצה? 

השתלטנות – ככה זה עובד

"אני סובלת ממשקל ייתר כתוצאה מאכילה רגשית בלתי מבוקרת. אני מתביישת לספר, אבל הוספתי בשנים האחרונות עוד כעשרים קילו למשקל. מה לא ניסיתי כדי להוריד את הקלוגרמים העודפים? דיאטות מכל סוג, טיפול רגשי, הפסקתי לצאת לקניות וביקשתי להימנע מלקנות חטיפים ומתוקים, ובכל זאת אני מוצאת את הדרך בכל פעם מחדש לשלוח יד לג'אנק פוד. אחרי כל כישלון כזה אני אוכלת את עצמי, איך זה ששוב נפלתי, שעוד הפעם לא שלטתי בעצמי ותחושת הערך העצמי שלי צונחת לאפס. אלא שהתסכול, הבושה ורמזיהם העבים של הסביבה לא מצליחים להפסיק את האכילה הבלתי מבוקרת ולמנוע את המשך הנסיקה במשקל."

"מאז שהבן שלי התחיל את תקופת השידוכים הוא הפך להיות סיר לחץ מהלך ופורק את המתח בהתפרצויות זעם. באותם רגעים מסכן מי שעומד לידו, הוא חוטף טענות, האשמות וכעסים. הדבר היותר נורא זה לראות אותו אחרי שהוא נרגע ומתאושש מההתפרצות. הוא נראה כמו בלון שיצא לו כל האוויר, מאוכזב מעצמו, מבויש ומאשים את עצמו. הילדים למדו לשמור מרחק והם נזהרים לא להתחכך עמו, אבל לנו כהורים, אין את הפריווילגיה הזאת. אנחנו עומדים מולו חסרי אונים, לפעמים גוערים, לפעמים מרגיעים ובעיקר מבולבלים מאד ולא יודעים כיצד לנהוג".

"בבניין שלנו מתגוררת שכנה שהנוכחות שלה מלחיצה אותי ומאיימת עלי. בכל פעם שאנחנו נפגשות היא שולחת לעברי הערה עוקצנית על העקבות שילדיי מותירים בחדר המדרגות או על בכיו של בני הפעוט ששיבש לה את שינת הלילה… ההערות שלה גורמות לי להתכווץ בחרדה ואני נכנסת להילוך גבוה- מרגע זה אין לצאת מהבית עם איגלו שעלול לטפטף או עם שקית בייגלה שציפוי השומשום שלו  יכול להוות עדות לנוכחותם של הילדים שלי בשטח… ואם בני האומלל מעז להתעורר בבכי אחרי חצות אז דפיקות הלב שלי נשמעות באוזני כמו מהלומות פטיש, עד לרגע שבו עלה בידי להרגיע אותו… " 

אלו רק דוגמאות ספורות להפעלת שליטה שאינה קלה לזיהוי. הפעלת השליטה המתבטאת בכל תחום בחיים, יחסי אנוש, חינוך ילדים, קשר עם מתבגרים ומה לא. ההבדל הוא רק במינון, אינו דומה ויכוח בין קונה לבעל מכולת להתמכרות מורכבת, אלא שהפעלת השליטה שמניעה אותם היא בעצם זהה.

אז מה בעצם קורה לנו? שאלנו את הרב אריה אטינגר מרצה ומומחה להתמכרויות דרך תהליך זוגי וקבוצתי בפסיכותרפיה דינמית, מדוע אנחנו מפעילים שליטה גם כשהיא מזיקה ואיך נשלוט על הצורך בהפעלת שליטה? 

כהקדמה לתשובתו מסביר הרב אטינגר שנפש האדם מורכבת משני תהליכים – אמון ושליטה והוא מרחיב: "כשטוב לי ואני רגוע, ואין שום דבר שמאיים עלי, אני לא צריך לעשות כלום, כי יש לי אמון בעצמי. ברגע שיש משהו שמאיים עלי, באופן אוטומטי אני מרגיש את ה'פחד', והפחד מחייב הפעלת שליטה, כדי לייצר פעולות שיגנו עלי מפני הפחד. כך לדוגמה כשאני חש מואשם ואני מתערער כתגובה מיד אני מגן על עצמי בהסברים ותירוצים כדי שארגיש שאני בסדר. או אם אני מרגיש לא אהוב אז אנסה למצוא חן בעייני הסובבים בכל מיני צורות… כל זה- כשאין לי אמון בעצמי, יש פחד וכתגובה שליטה.  אך ככל שיותר נבנה לי האמון בעצמי אז אני מרגיש מוגן ובטוח גם כשדברים מסביב לא זורמים כמצופה."

הרב אטינגר מדגיש שהפחד יכול להתבטא גם בצורה פאסיבית. דווקא האנשים ה"חלשים" וה"מרצים" הם בעצם אלופים בהפעלת שליטה כי הם מנסים בפעולות הריצוי שלהם לשלוט ברגשות של זולתם ו'להפעיל' אותו להגיב באופן שירגיע להם את הפחד. כמו הדוגמה של השכנה הסובלת משכנתה ה"עריצה". לאישה הזו יש פחד מלהיות לא אהובה ולכן היא מפעילה שליטה של ריצוי. הבעיה היא שהילדים שלה אף פעם לא יענו על הציפיות והיא תפעיל שליטה נוספת בכל מיני צורות (היא תרוץ אחרי כל פירור, לא תיתן לילדים לצאת עם אוכל בכלל וכד') וכשגם זה לא יעזור והיא עלולה להגיע להתפרצויות/להרגיש כאבי גב וכו' אז החוסר אונים יאלץ אותה לבנות אמון ולהרגיש טוב עם עצמה גם אם יש לשכנה שלה תלונות. אותה אחת הסובלת מאכילה רגשית תוכל להיעזר אם תנסה להבין מה הפחד שמניע אותה להתפתות לאכילה רגשית. אולי התרחבות המשפחה דורשת ממנה להוריד שעות בעבודה ולהשקיע יותר בבית ובילדים? אבל במשרד השקט והמסודר היא מרגישה בשליטה כי הכל צפוי- נותנת פקודות למחשב והוא מגיב בהתאם לעומת הבלגן בבית שמוציא אותה מהכלים וגורמים לה לברוח למתוק המתוק הזה? אם זאת הסיבה, היא תעצור ותעמיק עם עצמה: למה דינאמיקה של ילדים מאיימת עלי? אולי כי אני חושבת שאני צריכה לפתור כל מריבה קטנה של הילדים? אני צריכה לטפל בבעיית השעמום של ביתי בת העשר שמתלוננת 'אמא משעמם לי'? למה אני צריכה לשלוט בכל ההתנהלות הזו? איזה פחד מונח שם? אולי זה מחזיר אותי לבית של שכנים שלי שילדיהם היו רבים מהבוקר עד הלילה וזה הגיע לרמה של קטסטרופה אמיתית אז כדי לא להגיע לתמונה הקשה הזאת אני הולכת לקיצוניות הפוכה?

אם נחזור לאותו בחור, שהמתח העצום שהוא נושא על גבו בתקופת השידוכים מוציא אותו מאיזון ומביא אותו למצבים קיצוניים. למה זה קורה לו? מתברר שבעצם, מונח כאן רגש עמוק של חווית דחייה שטמונה בימי הילדות, וכעת, מול מציאות שבה הוא עלול לחוות דחיה הוא לא מסוגל בשום אופן לעמוד בזה והוא דורש מעצמו להוכיח לעולם שהוא הבחור המוצלח ביותר. בניגוד לאחרים המגיבים על תשובה שלילית של הצעת שידוך בתחושת אכזבה, צער ועוגמת נפש במשך מספר שעות, מבחינתו של שמואל השמים נופלים. הפחד: הוא לא יכול לחוות דחיה (כי הדחיה מחזירה אותו למקום הקשה שחווה בעבר), השליטה: מנסה להוכיח לכולם שהוא מושלם (אולי מלחיץ את עצמו ללמוד שעות על גבי שעות בלי הפסקה, אולי נזהר לדבר ולהתנהג כמו ג'נטלמן בחנות חרסינה….) אבדן שליטה: הלחץ בתוכו לא נרגע כשהוא מנסה להיות מושלם וגם התוצאות בשטח לא מוכיחות את עצמן) תוצאה: התפרצויות זעם שמחזירות אותו לפחד אך במינון הרבה יותר גדול כי כעת אני גם מגיע לכאלו מצבים קשים… ובטוח שאף אחת לעולם לא תסגור איתי שידוך.."

מלחמת שליטה בהתנגשות:

"אני מרגישה שיש לי המון מה לתרום, השתלמתי בכמה תחומים ממקצועות הייעוץ, ואני חשה שמשהו בי רוצה לפרוץ לעולם, לצאת לשוק העבודה, להצליח. מצד שני אני מרגישה תקועה ודורכת במקום. אינני מסוגלת ליחצן את עצמי ולספר עד כמה אני מוצלחת, זה נשמע לי סוג של יוהרה, מה שגורם לי להתקומם ולהתווכח בכל פעם שאני נפגשת בחברה לספסל הלימודים שמשבחת את עצמה."

"כשקיבלתי המלצה חד משמעית לשלוח את בתי לגן שפה הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. עד היום החיים שלי זרמו בדיוק כמו שתכננתי, התברכתי בשבעה ילדים מוצלחים ומחונכים, והאבחון של ביתי השמינית כלקויית למידה טרף לי את כל הכלים.  אני רואה בכך כישלון אישי שלי ומוצאת את עצמי במאבק פנימי בין הצורך שלי לחוש מוצלחת לבין הצורך של הילדה לקבל טיפול מותאם…"

"אני רוצה לראות את עצמי מצליחה לקבל שבת חצי שעה לפני הצפצוף, לשם כך הצבתי לעצמי יעד לסיים את הבישולים ב 12 בצהרים. ואז מתחיל הקרב… קול אחד בתוכי אומר שאני חייבת להכין תוספת שנייה ללילה, פשטידה לסעודה שלישית, וקינוח ביתי במקום להגיש גלידונית עלובה. לקול הזה יש הסברים הכי משכנעים בעולם: כבוד שבת/ אשת חיל/ יצירת חמימות משפחתית… והקול השני מזכיר לי את ההחלטה לקבל שבת ברוגע ובכבוד."

מה קורה כשהצרכים בשליטה בתוכנו מתנגשים, כשאנחנו רוצים כמה דברים מנוגדים בו זמנית, על מי מופעלת השליטה, איך מתבטאת ההתנגשות ואיך יוצאים מזה?

"בכל הדוגמאות שהובאו לעיל פגשנו בהפעלת שליטה שמגיעה כהגנה לפחדים שונים", משיב הרב אטינגר, "אותה עקרת בית למשל, שמעוניינת להקדים את זמן קבלת השבת אבל רוצה גם להכין קינוח מרשים בעצם מסתירה מאחוריה פחד: להוכיח לאחרים, ובעצם לעצמי שאני בלעבוסטע מצויינת, ולא רק זה, אלא שכאן מתנגשים שני פחדים: פחד מלהרגיש אישה עם קשיים בהתארגנות או חוסר יראת שמיים ופחד שני להרגיש לא מוצלחת. פה יש לי הזדמנות פז לערוך בירור עומק עם עצמי: מה קורה לי כשהילדים רואים שאני מוציא גלידוניות ואומרים "אוףףףףף"? למה כל כך מערער אותי להריח את החלות שהשכנה אפתה בשעה שאני נאבקתי על המאכלים הבסיסיים? " כשאבין את הפחדים שמניעים אותי להפעיל שליטה ולטרוח גם מעבר לשעה שבה רציתי למצוא את עצמי מפסיקה את הבישולים וזוכה לקבל את השבת בנחת, אז אמצא את עצמי נזקקת פחות ופחות להגנה של הכנת מאכלי פאר על חשבון שלוות הנפש ולפעמים גם על חשבון זמן כניסת השבת, אגלה שאני מסוגלת להסתפק במאכלים פשוטים ובסיסיים ולהרגיש מלכה".

כשמלחמות השליטה מתנגשות

"מיד אחרי אירוסיי שיתפתי את בעלי בחלום שלי לגור קרוב לבית ההורים. אני אוהבת את החמימות המשפחתית בבית הורי ומרגישה ביטחון להישאר קרובה ומוגנת. התחלנו את החיים ביחידת דיור קטנה וקרובה אך הזמן עובר, המשפחה מתרחבת והקונפליקט ביננו הופך למשא מעיק: אני "קופצת" לבית ההורים שלוש פעמים ביום, חוזרת עם ארוחת צהרים חמימה ועם תחושה בטמפרטורה דומה, לעומת זאת בעלי מעדיף להרגיש עצמאי ולבנות את הקן הפרטי שלנו בלי העזרה הצמודה של משפחתי."

היא מפעילה שליטה כהגנה על חוסר ביטחון והקולגה שלה מחזירה בהפעלת שליטה משלה כהגנה על פחד מפגיעה בכבודה, הוא מפעיל שליטה כהגנה על פחד מתחושת נחיתות והיא כהגנה מפחד מאיבוד זהות. איך מונעים את הפיצוץ?

"כאן אפשר, ולא בדרך מליצה להבין מדוע נאמר "עזר כנגדו", מגיב אטינגר, "כי אותו בן זוג (וזה יכול להיות גם שכן, אחות או קולגה) שנראה שההגנות שלו הם נגדי והוויכוחים והפיצוצים ביננו לא נגמרים, כי אף אחד אינו מסוגל לוותר על ההגנה הנפלאה שהוא משיג באופני השליטה שלו, אם נזכה למנץ את ההתנגשויות הללו ובכל הזדמנות כזו להתבונן לתוך עצמנו כמו שנבאר בהמשך- אז ה"נגדו" יתברר לנו כעזר! כי רק בזכות האתגרים שהציב לי זכיתי לעשות עבודה עם עצמי…"

את ההוכחה לדברים מביאה בעלת הסיפור שמסיימת עם הפי אנד: "כשניסינו להתבונן אל תוך עצמינו ולהבין את שורש העניין הבנו שבעצם מדובר במערכת פחדים: מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי פחד מעצמאות. בכל תחום אני משיגה ביטחון בעזרת אישורים והסכמות מהסביבה, גם בפן המעשי התרגלתי לבקש המון עזרה ותמיכה מאבא ואמא ובעצם לא הזדמן לי אף פעם לבנות את היכולת שלי להאמין בעצמי ולצאת לחיים חזקה ובטוחה יותר. כיום במבט של כמה שנים אחורה אני מרימה עיניים ומודה לד' שזיכה אותי להינשא דווקא לבעלי, שזקוק כל כך לשחרור ועצמאות… המעבר לשכונה אחרת הביא אותי לחוסר אונים, בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי מתקשרת לאמא ומתחננת שתשלח עזרה אך כשהעזרה בוששה מלהגיע התחלתי לאט לאט להתעצם. היו המון נפילות ותסכולים אך ההצלחות הקטנות והמתוקות גרמו לי לחוש חזקה ואמיצה כמו שלא חשתי מעודי."

אומרים לא לשתלטנות

זיהינו את השתלטן המסתתר בתוכנו וזה לא ממש מוצא חן בעיננו… איה המטאטה שיראה לו את הדרך החוצה? 

תכלס, מה עושים?

"כאן חשוב להבין את מתנת התרפיה", משיב הרב אטינגר. "תרפיה נכונה היא בעצם שיחה כנה ופתוחה עם אדם קרוב ומכיל על הפחדים הגדולים שעומדים מאחורי ההגנות שניסיתי ליצור. ככל שנהיה מסוגלים לעצור את עצמנו ב'זמן אמת' שבו הפחד מציף אותנו ונזהה שאנחנו עומדים לפני הפעלת שליטה מניפולטיבית ומתוחכמת – נעצור וננסה לשוחח באומץ ובכנות עם עצמינו או עם אדם קרוב על הפחדים שלנו. כן, נדבר על הפחד שיושב מאחורי הצורך בהגנה. לא תאמינו זה פשוט עובד! הדיבור הזה בזמן אמת שבו הפחד משתולל והלב שלנו מתחנן לגלולת הגנה הוא יעיל ועוצמתי ביותר. 

מה התועלת ?

יש כאן תועלת כפולה, ראשית – עם הזמן ככל שנרבה להתמיד בתרגול הזה הצורך בהפעלת הגנה יפחת, דבר שני הוא העוצמה הטיפולית: תתפתח בניית אמון שלנו בעצמינו באופן שככל שיעבור הזמן יפחתו הפחדים וממילא הצורך בהגנות. פתאום נמצא את עצמינו תלותיים פחות, מסוגלים יותר לומר את האמת, מתפרצים בתדירות יותר נמוכה, צורכים כמויות נמוכות יותר של / סוכרים / אקמול / קניות/ סיגריות.. גם שינת הלילה שלנו תהיה רגועה יותר.

ומה במקרה שאיחרנו את הרכבת וכבר הפעלנו שליטה?

"גם במקרה כזה יש מה לעשות. כשאנחנו מזהים את עצמינו מפעילים שליטה, כדאי לנו לעצור ולשאול את עצמינו למה ההגנה כל כך חשובה לנו? מאד חשוב שנכיל את עצמנו ונבין שהיה לנו כאן פחד ענק וגם כעת לא מאוחר. אם נתבונן עכשיו מה הניע אותנו ובעזרת שיחה טובה נגיע לעיבוד של אותו רגש שהפעיל את הפחד ובתגובה השבנו מלחמה של שליטה אז בסייעתא דשמיא נגיע להתמודדות הבאה בוגרים ומחוזקים יותר. 

הדיבור הזה שהוא אין סופי הוא בעצם תרופה מיוחדת במינה. הרי כתבו חז"ל "דאגה בלב איש ישיחנה", ולמה 'ישיחנה' ולא יחפש פתרון? כי הפתרון רק בידי הקב"ה ובידינו נתונה הבחירה איך להתמודד עם מציאות החיים והשיחה הזו היא חשבון נפש פנימי ועמוק שנותן לנו בס"ד את הכח להגדיל את האמון ולהתמודד עם אנרגיות חיוביות של רוגע ושמחה.

את הפרקטיקה הטיפולית הזאת כדאי לאמץ גם בדברים קטנים שמלווים אותנו כל הזמן. למשל:  התרגלתי לקנות מכל מוצר שני רזרבות נוספות שגם הכבידו על המאזן הכלכלי וגם הצריכו מקומות אכסון בבית שגם ככה לא קיימים, והתוצאה היא בלגן, עומס ותסכול. לפני הרכישה הבאה אנסה להבין מה הפחד שיושב ומניע את ההגנה של פעולת הקניה הזו: יתכן שבליבי מקונן פחד שמערער בי את הביטחון ומחזיר אותי לתחושת מחסור שהייתה בבית הורי, ואז מגיע התהליך בתוך הפחד: לדבר עם עצמי או עם דמות קרובה אוהבת ומכילה על הרגשות שהרגשתי מול תחושת החסר שחוויתי בילדות, אולי פחדתי שיגמר הכסף ולא נוכל להתקיים? אולי המחסור גרם למתיחות וויכוחים בבית, אולי רציתי לקנות בגדים שירשימו את חברותי אך לא העזתי לבקש, ותמיד בסוף לבשתי את הירושות של אחיותיי הגדולות וחשתי עלובה ומבויישת…

עצם הדיבור על הפחד מקטין את הפחד מאחר שקיבלנו הכלה לכאב וגם העזנו "להסתכל לפחד בעיניים" וראינו שהמפלצת הזו לא כ"כ מזעזעת כמו בדמיון, וממילא מתקטן הצורך בהגנה ובניית האמון גדלה.

הכתבה התפרסמה במגזין קטיפה, לקריאה והורדה כ – pdf