חולצה, מוצקה, לומדת להרפות
–
7:40 בבוקר. אסתר עדיין בחדר. בעוד שלוש דקות ההסעה
עוברת והילדה לא מאורגנת. זה לא מתאים לה, ממש ממש
לא מתאים. מד הלחץ שלי מתחיל להבהב. מחשבות מייאשות
ממלאות לי את הראש. "היא מפסידה את ההסעה לבית
הספר, מוטי יצטרך להקפיץ אותה ויאחר במאה אחוז". "איך
בכלל אני יכולה לצאת? אני לא משאירה ילדה בגיל שלה לבד
בבית ועד שמוטי יגיע מבית הכנסת האוטובוס לעבודה
יתפספס לי. הוי טאטע!".
עם כל הבלגן הזה אני יכולה להתמודד, אבל לא עם המחשבה
המאיימת. זה ניצח על מלאכת ההתשה ופיזם בחדווה: "מה
המורה תגיד? תחילת זמן חורף וכבר הילדה מאחרת??"
מי שמכיר את הכללים של משפחה לא סטנדרטית יודע שאחד
מכללי הברזל הראשונים הוא: "לא יהיה בביתך פגע או
תקלה". חייבים להיות מושלמים! אין פריווילגיה ל'פשלות'.
אנחנו חייבים להוכיח כישורי הורות מספקים אחרת יהיה
לעולם מה לומר. גם לאסתר זה חשוב, ביומיום היא עושה כל
שביכולתה לטשטש את חריגותה ומבחינתה, די באיחור קל
כדי להעיד על תפקוד לא מספק. אז מה גורם לילדה כל כך
חרדה להתעכב בשעה כזו קריטית?
קול פנימי מאותת לי על מקרה שמצריך התערבות. אני
דופקת בחשש על דלת חדרה של אסתר, מייחלת בכל מאודי
שלא אקלע לסיטואציה גדולה ממידותיי. "אסתר, הכול
בסדר?" אני פותחת סדק ושואלת. חריקת צירים והתנשפויות
קלות מספרות על מאמץ וטריקה בלתי מבוקרת של דלתות
הארון.
אסתר ניצבת בפתח החדר, סמוקה ונבוכה, לבושה במיקס
מעורב של תלבושת ובגדי שינה.
"מה קרה, אסתריקה?" אני מנסה להפשיר.
עווית חולפת ל פניה.
שוב טעיתי. בכל פעם שאני לוקחת צעד קדימה אסתר נסוגה,
הודפת כל ניסיון חדירה העלול לסדוק חריצים בלבבה.
אני סוקרת במהירות את מראה החדר, מנסה לאסוף פריטי
מידע לגבי פרשיית האיחור. בקצה המיטה צדות עיני ארבע
חולצות תלבושת. שלוש מתוכן ישנות וקטנות, כנראה חולצו
מהערמה האחורית בארון למעלה, והרביעית? חדשה
ובוהקת. רק לפני שבוע רכשתי אותה כשראיתי שאסתר
נקלעה למצוקת חולצות ונמנעה (משום מה?) מלעדכן אותנו
בעובדה הפשוטה הזו. אז נקטתי גם אני בדרכה, רכשתי
חולצה חדשה והנחתי בטבעיות במדף החולצות.
חישוב מהיר גורם לי להסיק שכנראה טעיתי בבחירת המידה.
ייתכן, אז קיפול אחד בשרוול? על מה העסק? אני מרימה
גבה ומצביעה לעבר ערמת החולצות, מנסה בכל מאודי לשדר
נינוחות ומייחלת לכך שאסתר לא תזהה אותות של חוסר
סבלנות.
"איפה אבא?", במקום לשתף בפעולה היא שואלת באופן
צפוי.
"עדיין לא חזר מהתפילה. אסתר, אני מקווה שאת מעודכנת
במצב השעון. אולי אני יכולה לעזור?"
סנטר קשיח ומבט מושפל מספקים לי את המידע המתבקש.
כמו תלמידה צייתנית אני עושה 'אחורה פנה' ופונה לעבר
המטבח. בדרך אני חולפת על פני חדר השירות ובהחלטה של
רגע מבקשת לבדוק את מצב החולצות המשומשות של
אסתר. בתנועות מהוסות אני נוברת בערמת הכביסה
המלוכלכת, נזהרת לא לעורר רעשים מיותרים שיסגירו את
מעשי. דקה חולפת ושריריי המכווצים מתחילים לשלוח אותות
מצוקה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומסתכלת רגע על התמונה
מהצד. מה שאני רואה היה מצחיק אותי לו לא הייתי אני זו
שבמרכז התמונה. אישה רכונה מעל סל הכביסה שבביתה
ובשקט מופתי מנסה לאתר בו חולצה במצב נקי יחסית, על
מה ההתגנבות? ממי אני כל כך פוחדת?
"בו-קר טו-ב!", הכרזה מנחמת מכוון דלת הכניסה קוטעת את
הרהורי הנוגים. תיק תפילין במקום וארשת פנים נינוחה
שאינה משנה צורה לנוכח שיבוש סדרי הבוקר. "אל תשאל",
אני לוחשת, "לא יודעת מה קורה עם אסתר. היא מתבשלת
עם חולצת התלבושת משבע בבוקר. אני חייבת לרוץ לתחנה.
מקווה שתסתדר".
'בטוחה שלא תסתדר', מתמקמת מחשבת זדון במוחי,
מכניסה אותי, כמו תמיד, למערבולת הסבוכה של אכפתיות-
אחריות יתר-התערבות-הטיית שכם…
אני לא יכולה להישאב אליה כעת. אני מכתפת בהחלטיות את
תיק העבודה, זורקת "להתראות" קליל לחלל האוויר, מוסיפה
בעידוד "בהצלחה! אני זמינה בשמחה עד תשע ורבע" ויוצאת
מהבית.
–
השעה 9:10 הטלפון שקט ותחושה לא נוחה ממלאת אותי.
ציפיתי למטר של טלפונים מיואשים מבעלי וילדתו חסרי
האונים שאינם מסתדרים בלעדיי, ויש רק דממה. אני לא
מתאפקת ומצלצלת. "רק לוודא מה קורה", אומרת בקצרה.
"אה", עונה מוטי בנחת, "הכל בסדר, אני בדרך לכולל". "ואיך
הסתדרת עם אסתר??", אני תוהה. "האמת? לא יודע, היא
הסתדרה לבד, מזמן הבאתי אותה לבית הספר".
במחשבה שניה
הרב אריה אטינגר – מייסד מכון להכשרת יועצים
משפחתיים, מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
"אני מכתפת בהחלטיות את תיק העבודה, זורקת "להתראות"
קליל לחלל האוויר".
הנפש שלנו מנוהלת על ידי פחדים והגנות. כאשר אנחנו
חשים חוסר בטחון, אוטומטית נמצא את עצמנו מונעים
לפעולת הגנה שתרגיע את אותו מקום רעוע. מרן הגרא"א
דסלר זצוק"ל כותב בספרו 'מכתב מאליהו' כך: "אין הנאה
לשם הנאה (כפי שטועים לחשוב) אלא בהשלמת החיסרון.
האדם שרוי ברוב רגעי ימיו במצב של חיסרון ושואף תמיד
למלא חסרונו" כלומר, אין כמעט מציאות שבה אנחנו פועלים
מתוך רצון לאותה פעולה, אלא מונעים מהצורך למלא חלל-
חסרון.
האם יש דרך אחרת? כאן נכנסים אותם רגעים קטנים,
מופלאים ומרגשים שבהם אנחנו זוכים למצוא את עצמנו
במקום גבוה יותר של אמון. מקום שבו אנחנו מסוגלים לשחרר
את מושכות השליטה ולהירגע ממרוץ ההגנות המתיש.
