משוואה / ארגז כלים / בית לשמי

"אני גרוש כבר כמה שנים טובות. לא קל לי (בלשון המעטה…) הילדים משלמים מחירים וגם מצב ההצעות מאוד מחליש.
כל פעם שהבן שלי אומר שהוא אוהב, מתגעגע או רוצה את אמא – אז הלב שלי נצבט. אני שונא את האמירות הללו.
אני מוצא את עצמי מתגלגל עם רגשות אשמה כבדים. הדרך היחידה שלי להגן על עצמי מפני הרגשות הללו היא האשמת הצד השני. אני יודע שזה לא בריא, לא אידיאלי ולא מקדם אותי לשום מקום, ועדיין לא מעז לשחרר את המושכות מהמקום המוגן של ההאשמה."
"ביום שהגרוש שלי סגר שידוך עם גרושה מצוינת התהפך עלי העולם! איך זה יכול להיות שהיא הסכימה לקחת אותו? עד היום, כמה שנים קדימה, אני מסתובבת עם תקווה כמוסה שהבית שלהם יתפרק וכולם יראו שאני צודקת"
"אני רווקה מתבגרת. מתמודדת עם חוויה קשה של הצעות שיורדות. שוב ושוב מקבלת תשובות שליליות מהצד השני ו… נפגעת.
מה עושים כדי לשרוד? מאשימים. "הוא לא קלט אותי באמת", "אם הוא מוריד בגלל מראה חיצוני אז אני לא רוצה אותו", "בעצם הוא היה ממש קטנוני", "בטח ההורים המתוסבכים שלו מצאו בי חסרונות", "סנובים! שיחפשו את החברים שלהם…"
אלו ציטוטים ש"בית לשמי" נפגש עימן שוב ושוב.
פנינו לרב אריה אטינגר – מיסד מכון להכשרת מאמנים טיפוליים לזוגיות מוצלחת, מהצוות המקצועי המלווה את "בית לשמי", ושאלנו: אמירות שכאלו מרחיקות אותנו מעצמנו והופכות אותנו לאנשים תלותיים וממורמרים. מה, אם חלילה הצד השני סגר בסוף שידוך טוב אז אין לי מקום בעולם??? קשה לחיות ככה…
אז איך אפשר לחיות אחרת?

ואלו דבריו:
קראתי את הדברים והרגשתי את הכאב, אני נפגש עימו פעמים רבות בקליניקה, ואני רוצה לומר כאן תובנה אנושית חדשה ובלתי שגרתית:
כולנו בני אנוש, יצורים חברתיים. מהרגע שנולדנו אנחנו נמדדים ביחס לאמות מידה של החברה בה גדלנו. אפילו נתונים כמו משקל וגובה נקבעים בהתאם לסטנדרט חברתי.
התוצאה: ההצלחה או אי ההצלחה שלנו בחיים מושפעת במידה רבה מהישגיהם של הסובבים אותי.
המשוואה הזו עלולה להשפיע על איכות החיים שלנו עד כדי כמעט אובדן זהות אישית! הסטטוס הכ"כ לא פשוט של "גרושים" או "מעוכבי שידוך" מזמן לעיתים קרובות מאד דפוס אובססיבי של השוואה. החברה, הילדים ולעיתים גם בני משפחה קרובים מעצימים את האתגר:
● אם הצד השני "בסדר" – אז בהכרח שמשהו אצלך צריך בדיקה…
● אם הילדים מפתחים בעיות – אז אוטומטית נערך "מצוד אשמים" מי "לא בסדר", צד אבא או צד אמא???
● כל תקלה, חבלה או חלילה פציעה: "זה קרה בזמן השהות אצל אמא או אצל אבא?…"
לא פשוט.
אכן. זהו אתגר מעל הסטנדרט.
אז אפשר להיאנח – וטוב שכך. חשוב שנכיר במציאות ולא נעצום לה עיניים.
אנחנו יכולים להקטין ראש ולזרום עם צורת החיים הזו של מי בסדר/אשם/תקין… אפשר גם להתכחש ולומר "לא קשור אלי", אבל יש דרך נוספת, דרך של התמודדות. זה תהליך לא פשוט, אבל מאד מאד מתגמל!
הצעד הראשון, הוא להכיר בעובדה הזו שאנחנו באמת קיימים רק בתנאי! – שאנו טובים, צדיקים, אחראים ובריאים בנפשנו – רק אם… ה"צד השני" לא כך(!)
כן. זה העולם.
רק אחרי שנעז להסתכל למציאות הזו בעיניים וניתן לחלקים הלא נעימים האלו מקום – אז התחלנו את הדרך, או לייתר דיוק, עשינו את רוב הדרך!
ה"עבודה הגדולה" היא קבלה: קבלה של המקום האנושי שלי – המקנא, המפוחד, הכועס, המתוסכל, השונא, הלא מאמין שהקב"ה גדול ואוהב, הלא מעז לטעות.
כן. אני "חלק אלוק ממעל" יש בי אלוקות מיוחדת שאין שני לה. אבל יחד עם זה אני "חלק" – לא מלאך ולא כמעט-מלאך. בן אנוש מפוחד ומתמודד שנלחם על הקיום שלו בעולם. הקב"ה ברא אותי כך – עם חסר ובלבול – וזה מקומי.
מי שיהיה מסוגל להכיר בחולשתו – אשריו!
"ומה הלאה?" – תשאלו בוודאי, "רק זה? אז 'מה עשינו?', תן לנו עצות, טיפים, או הדרכה מפורטת איך יוצאים ממעגל הרגשות הקשה והמתסכל הזה!"
ומדוע באמת אני לא מגיע לכאן עם איזו עצה מבריקה ועסיסית?
אכן, קל ומפתה מאד להגיע ולייעץ לכם שלל עצות – שכל אחת מהן בכוחה לעשות מהפך! הנה כמה מהן:

• תתעצמו! תתחזקו!
• תעמדו מול המראה ותאמרו לעצמכם 10 פעמים ביום כמה אתם מיוחדים.
• תרשמו כל לילה לפני השינה 8 דברים טובים שעשיתם היום.
• תתחזקו באמונה.
• תקומו מוקדם כל בוקר ותתחילו את היום על רגל ימין.
• תפסיקו לחשוב שכולם חושבים עליכם.
• וכו' וכו'…
  נו… מה אתם אומרים? זה "עובד"? התחזקתם?
  למה לא??

על כך כבר כתב לנו שלמה המלך, החכם מכל אדם, את סוד הנפש: "מים עמוקים… עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". ופירושו: הנפש שלנו עמוקה מני ים. היחיד שיודע לתת את העצה המדויקת והנכונה ביותר – הוא האדם בעצמו – "בלב איש".

ואיש תבונה- הוא זה שעוזר לאדם לדלות את העצה מתוכו.
כשאנחנו חיים בהכחשה לחולשות שלנו, אז אנחנו לא פנויים רגשית לברר מה טוב לנו. אנחנו עסוקים בלטייח ולהוכיח לעצמנו ולעולם כמה אנחנו מושלמים.
באותו רגע שנצליח להסתכל לחולשותינו בעיניים, ונקבל את עצמינו כבני אנוש – רק אז נהיה פנויים לשאוב כוחות מתוכנו כדי למצוא – כל אחד בתוכו – את שביל הזהב המותאם בדיוק בעבורו!

***

פורסם במגזין 'בית לשמי'.