בפתחה של שנה חדשה, אין אחד מאיתנו שלא רוצה למצוא את עצמו במקום טוב יותר, בלב כולנו תפילה ותקווה לחיי משפחה שיש בהם כבוד הדדי, סבלנות ושלווה.
הרב אריה אטינגר, מתמחה בזוגיות והתמכרויות, פותח דלת ומזמין אותנו לשעה של התבוננות בתהליכים מרגשים.
"שלום הרב אריה וגב' חיה אטינגר. שוב אנחנו נפגשים. הפעם אני ממש סקרנית להבין את הסיפור שעומד מאחורי ה'מסע הקבוצתי' שאתם מעבירים. את עקרונות התהליך הזוגי הבנתי, ומאד התפעלתי. היום אני מכוונת לקבוצות. קיבלתי דרישות שלום מרגשות אך לא הצלחתי להבין את המהלך. ובכלל, איך אנשים מסוגלים להיפתח בקבוצה? כמה תועלת אישית יכולה לצמוח מתהליך שמתחלק בין כמה חברים? האם אנשים לא משפיעים אחד על השני בתסבוכות האישיות שלהם? איך אפשר לתת אמון שהשיתוף שלי לא יצא החוצה? יש לי המון שאלות".
הרב אריה אטינגר מחייך.
"אתאר לך מצוקה של בני זוג. התיאור, כמובן, בדוי אך מבוסס על סיפורי חיים שאני פוגש מדי יום. שלמה ונעמי פנו אלי במצב של חוסר אונים וייאוש. הם לא האמינו שיש סיכוי לשיפור בחייהם אני הזדמנות אחרונה 'רק כדי לצאת ידי חובת השתדלות'. שלמה מתאר תחושת מחנק פנימי מהרגע שרגליו דורכות במפתן הבית, אשתו נעמי מטילה עליו עבודה רבה ומבקשת בקשות אין ספור לעזרה, והכל בצורה שיוצרת מתח ולחץ רב. נעמי אכן לא בורחת מתרומתה לעניין. היא מודעת לכך שבעלה והילדים סובלים כתוצאה מהתנודות במצב הרוח שלה. יחד עם זה היא טוענת ששלמה לא מספיק נושא בעול הבית ובגללו היא מוצאת את עצמה בתוך שרשרת תסכולים שלא נגמרת. שלמה מסביר בתגובה שהוא נרתם 'מעל ומעבר' אך נעמי עדיין לא מרוצה, במשך שנים הוא עשה כל מאמץ לענות על הדרישות אך נראה שככל שהשתדל יותר- דרישותיה גברו עד שבתקופה האחרונה התחיל להרים ידיים בייאוש וחוסר בטחון".
כמה שאלות עומק גילו מערכת יחסים לא מפתיעה: שלמה מוכן לעשות הכול כדי שנעמי תהיה מרוצה ממנו ותביע כלפיו הערכה, הוא אף גילה שיש לו פחד פנימי להרגיש 'מיותר' הוא חושש שנעמי תיווכח לראות שהיא מסוגלת להסתדר גם בלעדיו.
נעמי, לעומתו, מעבירה כל הזמן מסרים כפולים: היא דורשת מעצמה להיות מושלמת בכל החזיתות, גם להביא את הבית לרמת תפקוד ונראות גבוהה, גם להיות אמא הכי סבלנית, ויחד עם זה רעיה מסורה. מכלול הדרישות מביא אותה למתח שתוצאתו קריסה והתמוטטות. אם, למשל, היא רוצה שהבית, למרות היותו מבורך בילדים, יהיה תמיד מתוקתק, ולצורך כך דורשת משלמה דרישות לא הגיוניות אז בתוך תוכה היא כועסת על עצמה והרגש המודחק הזה מוצא את דרכו החוצה בהתפרצות פתאומית ולא נעימה בכלל…
שלמה ונעמי עשו כברת דרך משותפת, הם צלחו מהמורות ומכשולים רבים. במפגשים צפו אינסוף כאבים וכעסים שהודחקו במשך שנים, וכעת, לראשונה קיבלו ביטוי ופורקן. פעמים שנעמי אף עזבה את הקליניקה בשעת הטיפול בטריקת דלת, זו הייתה הדרך הבטוחה ביותר עבורה לבטא כאב עמוק שלא מצא לעצמו מנוח. שלמה מיהר אחריה במטרה לרצות אותה, כביכול, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו והבין שזו הזדמנות פז עבורו לדייק את עולם הרגשות שלו ובעצם להבין שאינו רוצה בטובתה, אלא הוא מחפש להרגיע את עצמו. ואם יהיה מסוגל לשהות בחוסר אונים וליצור אמון אז גם נעמי תלמד, מתוך חוסר האונים שלה, לבנות אמון עם עצמה ולא להירגע באמצעות הפעלת שליטה על בעלה.
כך הצטרפו להם רגעים יקרים של הכלה והבנה חדשה, עמוקה ואמיתית על רגשותיהם ומערכות היחסים שיצרו כדי להרגיש מוגנים יותר.
נעמי מספרת: "למדתי את עצמי מחדש. הכרתי גם את שלמה כמו של הכרתי אותו מעולם. בתהליך הבנו את עולם הרגשות שלנו ולמדנו לזהות כיצד אנחנו מפעילים שליטה אחד מול השני במטרה לייצר לעצמנו בטחון. הבנו שדפוסי יצירת הבטחון באמצעות הפעלת בן הזוג אינם אלא הגנה מדומה והרסנית שאנחנו הופכים באמצעותה לאנשים תלותיים ומוגבלים יותר. היום אני מרגישה שיש לי יותר את היכולת להתבונן לעצמי בעיניים ולתת לפחד את המקום שלו, אני לא חייבת להילחם בו וכמובן פחות זקוקה 'להפעיל' את בעלי כדי להתגונן מול אותו הפחד".
"אכן", אומר הרב אטינגר, "שלמה ונעמי צלחו כברת דרך יפה, ועדיין הם רוצים להתקדם ולכבוש יעדים נוספים במסלול המרגש הזה, הצעתי להם להצטרף למסע הקבוצתי, וכאן חלה פריצת דרך משמעותית ביותר בחייהם.
מסע קבוצתי בדרך לשלום עם עצמך.
מהו המסע הקבוצתי, מדוע הוא כ"כ מטלטל ומשפיע?
"מסע קבוצתי הוא מפגש פנימי בין עולמם של כל חברי הקבוצה והמנחה", מסביר הרב אטינגר, "מטרת המפגש הוא היכרות עומק עם כל אותם חלקים לא מעובדים בתוכנו, דרך אינסוף רגשות שצפים בנו מול כל אחד מהחברים או מול המנחה בקבוצה.
בשלב הבא עובר הרגש הכרה, הכלה ותהליך עיבוד עדין ומקצועי. כך הוא מוצא את מקומו בשלום וממילא השפעתו המציקה פוחתת.
הרב אטינגר ממשיך עם הסיפור שהתחלנו בו "שלמה הצטרף לקבוצת הגברים, ובמקביל נעמי הצטרפה לקבוצת הנשים. כבר במפגש הראשון צדה עינו של שלמה את דמותו של רפאל. שלמה הרגיש מתח מול רפאל שנתפס בעיניו כתחרותי ושאפתן. הבחנתי במתח הסמוי הזה וחיכיתי להזדמנות שבה נוכל לבחון את אותם רגשות לא פתורים. ההזדמנות הזו הגיעה מוקדם משצפיתי: רפאל שיתף בהתמודדות מול בנו הנשוי שמצפה ממנו לתמיכה כלכלית והוא רואה בכך ניצול, שלמה מיהר להגיב בלימוד זכות על בנו של רפאל שהינו צעיר וחסר אונים. נתתי לדיאלוג להתגלגל משך מספר דקות עד שהשיח דעך ועשרה זוגות עיניים צפו בי בדומיה".
"פניתי לשלמה ושאלתי אותו מה קרה לך מול רפאל? מה חסם אותך מלראות את רגשותיו ולברוח ללימוד זכות על הבן שלו? שלמה שתק מספר רגעים, הוא ניסה לברר את רגשותיו. "אני מרגיש מאוים מול רפאל, כאילו צריך להוכיח את עצמי. הרגשתי שאני מזדהה עם הבן שלו".
"האם רפאל מזכיר דמות מסוימת מהעבר שלך?" "כן." ענה שלמה בהקלה.
"הוא מזכיר לי את אחי הגדול. קוראים לו אליהו. אליהו היה תמיד הדמות הנערצת בבית. יש לו הדרת פנים וכישרונות ברוכים שפותחים לו את השערים בכל מקום. הגאווה של אבא ואמא. מבחינתי הכרטיס ביקור שלי הוא להיות אח של אליהו. אני זוכר את עצמי, כל שנה מחדש, דואג ליידע את המורה בכך שאני אחיו של הילד המוצלח בת"ת. היו מורים נחמדים שחייכו אלי בסלחנות והיו אחרים ששאלו בתמיהה גלויה: "באמת? לא הייתי מקשר ביניכם!" אני, בתגובה, הפעלתי מאמצים כבירים להוכיח שירשתי חלקים מאליהו". שלמה נעצר ופלט אנחה כואבת, איזה מטען כבד היה בה. "שנים שאני סוחב את המלחמה על הקיום וההכרה בי כבן אדם שראוי לכל הכבוד וההערכה גם אם הוא לא בדיוק כמו… לא פלא שלאורך כל שנות הנישואין אני מְרַצֶּה את אשתי, כשאתה סוחב חוויה של סוג ב' זה ניכר גם בחיי המשפחה".
"מתנת התרפיה הזו, של התבוננות פנימית לכאב שבתוכך במקום לבקר את הסובבים, הייתה עצומה. ראיתי את גוו של שלמה זקוף יותר ובעיניו שלווה ובהירות".
"בשלב זה פניתי לרפאל: "איך אתה מרגיש עם ההשוואה של שלמה בינך לבין אחיו אליהו?"
"לא רע". ענה רפאל בכנות. "נהניתי מההשוואה הזו, היא פרגנה לי".
"כי מה זה אומר עליך?" לא ויתרתי.
"שאני מוצלח ושווה", ענה בבהירות.
"מה עושה אותך מוצלח ושווה?"
רפאל שתק. הוא החל לנוע בכיסאו. ניכר שהוצאתי אותו מאזור הנוחות המוגן שלו. "האמת שהשאלות שלך נכונות. קשה לי לפתוח את הנושא הזה, הרושם החיצוני שאני עושה הוא מתנה, אבל יש לזה גם צד שני… כל החיים אני מרגיש ריקני כי בחוץ אני קונה את כולם בנזיד עדשים. רק בתוך הבית, מול אשתי וילדיי, אני נאלץ להביא את רפאל האמיתי, ובגלל שאין לי כמעט מה להציע אז אני משתדל לשהות שם כמה שפחות. לא אוהב לפגוש את רפאל הזה."
ביחד זה קל יותר
"אין לך מושג מה עוצמת הריפוי של שיח כזה!" מוסיף הרב אטינגר. "כשאדם מגיע לנקודת השלמה מול האנושיות והחלקים החסרים שלו, רק אז הוא יכול לשתף בפתיחות ועוד בקבוצה, זו תוצאה של יחסי גומלין, התהליך שחברי הקבוצה מביאים למקום מכיל ואמפתי יותר, ובמקביל נוצרת תחושת בטחון לשתף ולערוך בירור פנימי."
אני מבינה את התהליך ומצטמררת. איזו מעלה נדירה יש במעטפת המדויקת הזו, שנותנת לך הזדמנות לא לוותר לעצמך ולעשות עבודת עומק בצורה כ"כ נעימה ובטוחה, לא בדרך של אתגרים ויעדים קשים שצריך לכבוש, אלא במסע משותף של "דיבוק חברים" אמיתי… חושבת על מאות ואלפי זוגות שמסתובבים בעולם, משוועים לעזרה ולא מוצאים מענה. האם יש לך דרך להרחיב את המעגלים הנפלאים של האור הזה?
קיבלתי פניות רבות בעניין הזה, בעיקר מאנשי מקצוע שהרימו ידיים מול מקרים מורכבים ונדהמו לגלות שבגישה הזו התעוררה תקווה חדשה.
ראשית, אני רואה באותם אנשים אמיצים שעברו יחד איתי את המסע הקבוצתי במשך כמה שנים, שגרירים להפצת הגישה והשפה הזו.
בנוסף, אני מקים בית ספר להכשרת מאמנים לתהליך זוגי וקבוצתי, המחזור הראשון יצא, בס"ד, כבר בתחילת החורף. אני מלא תפילה והתרגשות לקראת הצעד הזה. מקווה להיות שליח נאמן להביא ברכה לבתים בעם ישראל.
