תקציר: בפרקים הקודמים חשפתי את היומן האישי שלי בפני אבריימי. הנחתי לו לקרוא כמה קשה לי מול מושלמותה הבלתי נתפסת של מאמא ברגר – אישתו הקודמת ואימם של ילדיו, ומול תחושתי שאני עומדת להשוואה תמידית מולה.
***
אברימי
עייפות כבדה ממלאת אותי, אפילו הפעולה הפשוטה של לקום מהכיסא בסלון ולחצות את הפרוזדור המוביל לחדר השינה נראית לי בלתי אפשרית. אני רוצה לעבור לכרית ולשמיכה ולשקוע בענן מתוק של חלומות, שם הכל אפשרי, הכל פתיר והעניינים פשוטים ונעימים, אבל גופי לא נענה לרצון הזה. אני מרגיש כבול ומפוחד. לא מעז לקום וללכת, מעדיף למשוך את הזמן לבדי בסלון החשוך.
*
כמה זמן חלף?
ראשי השמוט על השולחן שולח אותות של כאב. התנוחה הבלתי נוחה בה שקעתי בשינה לא מיטיבה איתי. אני קם למטבח, שוטף את פניי במשך דקות ארוכות, מנסה להחזיר את זרימת הדם לקצב תקין. כשכוחותי חוזרים אלי סוף סוף מוצא את עצמי מסתובב סחור סחור ולא מוצא ומפלט.
רקותיי מתחילות להלום.
מה קורה לך אברימי? אני נוזף בעצמי. למה אתה מתנהג כמו ילד קטן? ממה אתה בורח? מה מצליח לאיים עליך? למה. אתה. לא. הולך. לישון?
אני יודע את התשובה אבל לא מסוגל לעמוד בה. כך אני מוצא את עצמי מסתובב לאורך הסלון בסיטואציה משונה. שיפי נמצאת בחדר ומחכה ללא ספק שאגיב על כל מה שגילתה בפניי היום, אבל לי אין מושג מה לענות לה. מה אני צריך לעשות; לאשר? להכחיש? לבטל? להתעלם? הכי פשוט להישאר בסלון…
*
שגרת בוקר. תפילת שחרית, כוס קפה, סנדויצ'ים…
הכל נראה רגיל ותמים להפליא, אך מתחת לפני השטח פועמת הציפייה וחוסר השקט. שיפי לא אומרת מילה. מנהלת את ענייני היום בדומייה. חדי עין יבחינו בכך שהיא נראית מכונסת מעט מהרגיל, עייפה וקצת חיוורת.
אני מעדיף להיות מאלו שלא שמו לב. עדיין לא יודע כיצד לגשת ומה לומר, רוצה להחזיר את הגלגל אחורנית ולחתום את העניין בשתיקה. ממהר לדרכי. מהנהן לשלום בחטף. שיפי משתפת פעולה עם ההתעלמות. היא לא דורשת ולא תובעת תגובה, מיומנת בלנהל את רגשותיה בעצמה. אני מודה לה על כך.
*
קרני השמש החמימות והאוויר הצח שזורם לריאותיי מיטיבים איתי. רק כאן, הרחק מהבית, תחת כיפת השמיים, אני מצליח לנתח את הדברים ביתר בהירות.
"מה בעצם שיפי רוצה ממני?" אני תוהה ביני לביני. "פתרון לבעיותיה? הבטחת מושלמות? ואולי היא מחפשת לשמוע ממני הכחשה ואמירה נחרצת שכל מה שכתבה הוא פרי דמיונה, אין לה מה לחשוש, אין כל השוואה סמויה או גלויה בינה לבין מאמא עליה השלום ואני אעזור לילדים להבין זאת?"
המחשבה האחרונה נראית לי. כן. אני חושב שזה הכוון הנכון. זה מה ששיפי צריכה לשמוע!
זרם קריר ונעים של הקלה חודר לתודעתי. בבת אחת מתחלפת תחושת הלאות באנרגיות של שליחות. הנה אני יודע מה עלי לעשות.
פסיעותיי הופכות לריצה קלה. חדור מטרה אני שם פעמיי לעבר החנות הכלבו הסמוכה, מקווה למצוא שם את מבוקשי. שקית מרשרשת בידיי ובה מעטפה חגיגית, דף מכתבים מקושט ועט שחור שמשדר אכפתיות ומסירות. אני רוצה לעשות הכל כדי לחדד את המסר, להבטיח שבבית החדש שאנחנו בונים יש ביטחון ואין השוואה. יש אמא אחת בלבד ורוחה של האם השניה אינה מאיימת. לא משווים אימהות.
הרב אריה אטינגר
"… ואולי היא מחפשת לשמוע ממני הכחשה ואמירה נחרצת שכל מה שכתבה הוא פרי דמיונה?"
קוראים יקרים, אני עומד לכתוב כאן מסר מורכב וקצת קשה לעיכול, מקווה שתהיו סבלניים ותתנו לדברים את הזמן כדי לחלחל. אולי יתעוררו בכם רגשות של התנגדות ואולי דווקא תראו איך הרעיון הזה יכול להביא הקלה ושחרור לתוך מערכות מורכבות, כך או כך, נסו לפחות לקרוא.
בפרקים הקודמים שמענו איך אברימי קורא את דבריה של שיפי ומרגיש לחץ וחוסר אונים. במבט שטחי נראה כי חוסר האונים שלו נובע מאכפתיות כלפיה, אך במבט מדויק ואמיץ יותר אפשר לומר שהלחץ נובע מקושי שלו מול עצמו. אברימי מחפש להרגיע את חוסר השקט האישי שלו באמצעות הרגעת אישתו.
כולנו בעצם מתנהגים כך. נראה כי אנחנו דואגים זה לזו אך בעצם אנחנו משיגים את השקט האישי שלנו דרך הזולת. וזה בסדר, זוהי דרך העולם. העניין הוא שכדי להשיג תוצאה מקסימלית אברימי הולך 'עד הסוף' – הוא שולל לחלוטין את חששותיה של שיפי ומנסה לצייר עבורה תמונת מציאות חלקה ומרגיעה, אבל לחלוטין לא אותנטית.
מה אני מציע? האם יש דרך אחרת?
נדבר על כך בפרק הבא בעזרת ה'.
