מכת בכורות
ליל הסדר, תשע"ח.
זוג צעיר (?) ונרגש מיסב לליל הסדר הראשון בחייו המשותפים. אסופת הילדים הצבעונית לא אפשרה לחגוג על פריווילגיות של 'שנה ראשוינה'. ההתלבטות בין אירוח אצל אמא או השויגער פסחה עלינו בהשלמה שקטה- כן, אף אחד משני הצדדים לא שש לארח תרכובת מאתגרת כזו. כך מצאנו את עצמנו, מוטי ואני, בחודש השמיני לנישואינו- מכשירים את השיש וצולים זרוע, יאמר לזכותה של אמי ששלחה לי חבילה מפנקת של קציצות גפילטע פיש (שלא התפרקו), חרוסת מדהימה כמו שרק אמא יודעת להכין, ואפילו עוגיות שקדים נימוחות.
"קדש", מסלסל מוטי בנעימה חגיגית ונרגשת. לצידו ניצבים בדממה ארבעת ילדיו: דניאל, אריאל, אסתר ויעלי. דניאל נער צעיר שמאורעות השנים האחרונות חרטו רושם עמוק באישוניו- אשר מבט בוגר להחריד שכן בהן דרך קבע, כמו אומר 'אני כאן לשירותך אבא'. אריאל – כובש בחינניותו היוצאת דופן, עסוק בחיי חברה תוססים, נראה כי טלטלות המשפחה עוברות לידו בלי להותיר אף רושם קל. יעלי, זו שקיבלה אותי ואת גילי במאור פנים מיוחד ותחושת הכרת הטוב אדירה שמורה לה תמיד במעמקי ליבי, ואחרונה חביבה אסתר- שקטה ומופנמת, כשרון נדיר. מתעלמת ממני בהתמדה עיקשת, נראה כי יש בה שכבות של תרעומת על עצם קיומי. בעיניי, היא הנפגעת הראשית מסערות הגלים ושבר הספינה שגדע באחת את מסע חייה השליו.
אני ניצבת ממול, עוצמת עיניים בדבקות, מנסה להתעלם מכל הסחת דעת וליהנות מסגולותיו של הלילה הקדוש. גילי ניצבת לימיני, ילדת כיתה א' צעירה ומבולבלת. זרועי כרוכה סביב צווארה, מגוננת בלי מילים.
"מקדש ישראל והזמנים"
"אמן" ענו כולם פה אחד.
חריקת כיסאות אחידה ומקהלת לגימות חרישית. שתיתי בהנאה, מתענגת על כל טיפה המבשרת על פתיחת הלילה.
נטילה ללא ברכה, כרפס טבול במי מלח והנה הגיע תורו של האפיקומן. מוטי נעמד במקומו והושיט את המפית הרקומה לכיוונו של דניאל. דניאל חייך בביטחון וקם ממקומו. שלושת אחיו נעו אחריו בטבעיות, הם פנו, נרגשים, לאחד מחדריו הפנימיים של הבית, כשחיוך צופן סוד מבצבץ מבין שפתותיהם.
ראשה המתולתל של גילי החל לנוע ימינה ושמאלה, לרגע קפאתי במקומי, נדהמת מהקלות שבה חלפה הסיטואציה על פני ולא זכתה לרגע של ביקורת ומחשבה. 'מה עם גילי??'. בעוד אני מייסרת את עצמי בטענות של הזנחה שמעתי את קולה של יעל מכריז לחלל: 'היי, גילי, מה קורה? את באה לעזור לנו להחליט על מחבוא??'
מגיד.
"הא לחמא עניא…לשנה הבאה בני חורין"
מוטי מסמן לדניאל וזה פוצח בשירת "מה נשתנה". הוא מקשה את הקושיות בבהירות, מוסיף פלפולים ומדרשים בטוב טעם. אחריו מזדקף אריאל ומקסים את כולנו בקול ערב וחינניות כובשת השמורה רק לו. גם יעלי תרמה את חלקה לאוירת החג, ואפילו אסתר שהתביישה לשיר הקריאה ברצינות תהומית מילה במילה את ארבעת הקושיות. כעת הגיע תורה של גילי שלי. גל של התרגשות שטף אותי, זכרונות עבר צפו באחת ללא כל התרעה מוקדמת, דמעות חמות של התרגשות והודיה לד' החלו לזלוג בשטף. ובעצם סימאו את עיני מלראות את ההתפתחות הלא כ"כ חגיגית.
רשרוש קל מתחת למפה וקריאות מצוקה חרישיות הנחיתו אותי לקרקע המציאות. ראשה המתולתל של בכורתי מגיח מתחת לשולחן, לרגע נראתה גילי כילד בן שנתיים או שלוש, סרבן ועקשני. עיניה היו מושפלות לקרקע והיא ירתה באחת: "אני לא מבינה למה אני צריכה לחכות ככה בתור, אני בכורה ומגיע לי להיות ראשונה!" קולה רעד והיא התנשפה בכבדות, בנגוד לטון ולעוצמה שניסתה לשדר. מיתרי אזני הרגישות זיהו מטען נפץ מתקתק. גילי כועסת, מאד כועסת.
מבטה פגש במבטי. כנראה זיהתה בעיניי נכונות להיות שם בשבילה. קמתי והצעתי לה לגשת לחדר לבירור העניין תוך שאני מסמנת בעייני למוטי שימשיך הלאה ולא ימתין.
"אני הבת הבכורה, אז למה אני תמיד צריכה להיות חמישית בתור??" גילי בכתה בכי עמוק ומתמשך, במשך דקות ארוכות נשאו יבבותיה ומלאו את כל חלל החדר. ליטפתי את ראשה ולחייה והנעתי את גופה הצנום לעבר המיטה המוצעת בסט המצעים החדש שבחרה בקפידה. לאט לאט גווע הבכי ועייפות בלתי נשלטת תפסה את מקומו, שמורות עיניה האדומות נעצמו באחת וקצוות השיער הרטובות, הסתורות על מצחה בניגוד מוחלט לתסרוקת החגיגית והמושקעת היוו עדות אילמת לדרמה שקטעה את תחושת שמחת החג שלי ושל בכורתי.
שבתי לשולחן בלב כבד. התאמצתי בכל כוחי להעלות על פני חיוך ולהשתלב במילות ההגדה.
***
תש"פ ושוב הסצנה חוזרת.
בשנה שעברה הסבנו סביב שולחן הסדר בהרכב שונה, גילי הוזמנה לסדר בביתו של אביה וילדיו של מוטי- בבית אימם. זמנים השתנו, הרגלים הוטמעו, אך משום מה שירת 'מה נשתנה' שבה ומעוררת כאב ישן.
הפעם פתחה גילי בטענה כבדת משקל: "הבכורה היא שלי ואני לא מוכנה למכור אותה בעד נזיד עדשים!" לא הצלחתי להחניק את הצחוק שהתגלגל מגרוני. היא לא גומרת לשעשע אותי עם הביטויים שרכשה לעצמה בגיל כ"כ צעיר. גילי נראתה רחוקה מלהצטרף אלי. היא תקעה בי מבט ספק נוזף. הבנתי שמוטב היה להתאמץ לדחוק את תגובתי הקלילה אבל פטרתי את עצמי בטענת אונס.
"גברת, מה זה נראה לך? את מצחיקה את אימא שלך. מדברת כמו מורה לתנך ועוד רוצה שאני אתייחס אלייך ברצינות??"
רוח קלילה של שעשוע התגנבה לרגע אך מייד חזרה ארשת הקדרות. שאף אחד לא יהין להעלות בדעתו לפנות לענייניו ולא להתייחס לסוגיה הכבדה העומדת על הפרק.
"מה אומרת, בובה של אמא?"
"אני רוצה להבין את הדין שלי? כאילו כולם פה, בבית הזה, שכחו שאני בכורה. דניאל משתלט על העניינים, חושב שהוא הכי חכם ומגיע לו להחליט על כולם. אז מה אם הוא גדול. זה לא אומר שמגיע לו להיות להיות ראשון, לשיר ראשון, לקבל את הגביע הכי גדול, לא. גם אני בכורה!"
"בעצם, גילוש, את מרגישה שהיה מגיע לך לקבל את המקום הכי מכובד במשפחה. ופתאום כולם שוכחים את זה ומתייחסים אלייך כמו ילדה קטנה שאחרים יותר חכמים וחשובים ומבינים יותר ממנה"
גילי הנהנה במרץ. הדמעות החלו לבצבץ ועד מהרה הפכו לזרם בלתי פוסק.
"כל הזמן נותנים לי תפקידים ושולחים אותי לעשות דברים כמו איזה משרתת קטנה. וכשיש משהו לגדולים אז שולחים אותי לישון כמו תינוקת בשבע וחצי ואז מתחילים לחגוג."
"גילי, את אומרת לי דברים ממש חשובים. מה דעתך על הרעיון שנדבר על זה עם כולם? נראה לי שכדאי לשתף את כל הילדים במה שאת מרגישה. אז בואי נחזור לשולחן, חבל להפסיד את הלילה החשוב הזה. אני לא אשכח את הנושא החשוב הזה. נדבר עליו בנחת."
גילי מכירה אותי. היא כבר יודעת שאני אוהבת להניח דברים על השולחן ולא להסתודד ולהתבשל 'מאחורי הגב'.
חזרנו לשולחן, אווירת החג חזרה לשכון. המפות הצחורות עם ניחוחות הרגיעו את הלמות ליבי. הרגשתי שיהיה טוב.
צהרי החג, זה לומד מסכת פסחים וזו שרועה על הספה, שקועה בקריאת ספר. כינסתי את כל הגדוד לסלון ושיתפתי אותם בכאבה של גילי. "מה אתם מרגישים?" שאלתי בנינוחות, נכונה לשמוע את רגשותיהם גם אם אינם תואמים את ציפיותיי.
דניאל שתק בכובד ראש, אסתר נראתה כמי שיש לה הרבה מה לומר אך אינה מרגישה מוגנת די הצורך, יעלי חייכה באמפתיה ואילו אריאל הגיב בדוגריות השמורה רק לו: "אני לא מבין מה הסיפור, אז מה אם היית בכורה? אבל את עדיין הילדה הכי מפונקת בבית הזה, תמיד יושבת ליד אמא שלך, אסור לקחת לך כלום מהמגירה, תמיד דואגים שלא יחסר לך כלום…"
"נכון". ריככה יעלי את האווירה, "אבל תבין שהיא הייתה בת יחידה בבית שלה, אני ממש מבינה שהיא כל כך כועסת"
"טוב" הפתיעה אסתר והתערבה בקול מתוח, "אם לא טוב לך אז…" "שקט!" עצר אותה דניאל בכעס. "ככה לא מדברים!"
שקט ירד על הסלון. שאלתי את עצמי לאן ינשבו הרוחות.
יעלי פנתה לפרוזדור וכעבור כמה דקות חזרה עם שקית אגוזים ופוצחנים בידה האחת וחפיסת קלפי אנדרלמוסיה בידה השנייה. עד מהרה מלאו קולות שחוק את החלל, וגילי מצאה את משכנה דווקא בשכנות לאסתר.
תשפ"ב
ערב פסח, אצבעותי הסדוקות צבועות בסגול קולפות במיומנות ערמה של סלקים, יבבה חרישית ומתוקה נשמעת מכיוון חדר השינה, מזכירה לי שהגיעה שעתו של בנימין. רחצתי את ידי בזריזות, נלחמת בכתמים העקשניים.
"בוא מותק" שמעתי את קולה של גילי "הנה, אני יביא אותך לאמא".
כשניצבה בפתח המטבח מגישה לי בחן את הרך הנולד אמרה לי גילי בתרועת ניצחון: "אמא, השנה תהיה פה ממש מכת בכורות!"
הרב אריה אטינגר – יועץ ומייסד מכון להכשרת יועצים משפחתיים מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
מבטה פגש במבטי. כנראה זיהתה בעיניי נכונות להיות שם בשבילה. 'האם וכמה ההורים היו שם בשבלינו' זו אחת השאלות שאני תמיד מברר מול אלו שבאים להיוועץ, חלק גדול מהבעיות שנוצרות בחיים הוא כתוצאה ממתחים שלא עברו עיבוד. מה חוסם אותנו, המבוגרים מלהעניק לילדינו מתנת הקשבה?
הני חושב שההנחה שאנחנו, המבוגרים אמורים לפתור את הבעיות שאיתן ילדינו מתמודדים, חוסמת אותנו מלהקשיב להם, מבחינתנו הכלה- פירושה מתן פתרון, וכשאין פתרון באופק אז אנחנו בורחים מזירת הכאב…
אמא הקשיבה לגילי, היא נתנה מקום לכאב שלה ואפילו שתפה בכך את שאר בני הבית. הבעיה לא נפתרה אבל תשומת הלב והתחושה שניתן לדבר על הדברים ולעבד את הרגשות ריפאה את התחושות באורח פלאי.
