"הבת שלי חוי מוציאה אותי מדעתי!" זועקת דבורה שבאה עם בעלה ראובן לייעוץ. "היא לא מבינה שהיא עושה טעויות שהיא תשלם עליהם ביוקר! היא לא קולטת שהיא הורסת לעצמה את העתיד שלה ושל כל המשפחה שספק גדול אם תצליח להקים…."
אנחה כבדה נפלטה מפיה של דבורה, העיגולים השחורים שהקיפו את עיניה והמבט המיוסר שנשקף מהן העידו בלי מילים על לילות חסר שינה וחיבוטי נפש קשים.
"היא באה ממשפחה כל כך מפוארת. דורות על דורות של עובדי השם יראים ותמימים שזכו להקפיד על קלה כבחמורה עד יום מותם, והיא באה בברוטליות ובלי טיפ טיפת מחשבה ופשוט זורקת את הכול לתהום! אין צניעות, אין כשרות, אין הלכה, אין גדולי ישראל, וכמובן שאין אבא ואמא. איפה הכרת הטוב לחינוך שלנו? למסירות נפש שלי עבורה מרגע שבאה לעולם ועד היום? סיכה לא חסכתי ממנה! כמה כוחות, כמה המחשבה, כמה כספים והתייעצויות…
בשום צומת בחייה לא חסכתי מאומה- כל קנייה של בגד היתה אתגר כי תמיד היא רצתה סגנון יותר מודרני ואני שילמתי כל הון בעולם כדי שתוכל למצוא בגד צנוע שהוא לטעמה. הלכתי איתה לחנויות יוקרה שאני אישית בחיים לא דרכתי בהם- כל זה כדי שהיא תמצא בגד הכי יפה ועדכני- ויחד עם זה שמרני וצנוע.
אותו סיפור גם עם חוגים- חוי תמיד התעניינה בחוגים שלא ברוח בית יעקב, אני לא יודעת מאיפה נכנסו לה השטויות הללו לראש אבל היא ממש התעקשה. ברור שזה לא היה מעשי שבת חרדית תלמד במקומות הללו, וגם שם, למרות שהיינו בחובות כבדים ביותר- ממנה לא חסכתי שקל! מכרתי את התכשיטים שלי ורשמתי אותה למסגרת פרטית כדי שתלמד שם חוגים ברמה גבוהה בלי להתפשר על האווירה השמרנית. לא שלחתי אותה לחוגים החינמיים של בית הספר אלא במסירות נפש עילאית עשיתי הכל כדי שהיא תקבל את הצרכים שלה ברמה הכי מקצועית וגבוהה בלי לפגוע בנפש שלה.
אני זוכרת איך כשהיא הייתה בכיתה דלת קניתי לה כינור ורשמתי אותה לחוג נגינה אצל מורה פרטית שהייתה גרה מרחק חצי שעה נסיעה. ואני- אמא לשנים עשר ילדים, בעצם היו אז שבעה, אבל זה היה מספיק עמוס ומאתגר, אני ליוויתי אותה עד הבית של המורה וחיכיתי למטה ברחוב עד שתסיים. כל זה בחום, בשרב, בקור אימים, בערב פורים, בערב פסח… על שום שיעור לא ויתרנו… לפעמים הייתי נרדמת על הספסל למטה מרוב תשישות, זה היה בסוף יום עבודה מפרך של שמונה שעות וכל הקטנטנים מחכים בבית לרגע שאמא תחזור ותטפל בהם…
במבט לאחור אני באמת לא מבינה איך עשיתי את זה. אבל הרצון שלי שיהיה חוי את הכי טוב גבר על כל מכשול.
והנה", כאן נשבר קולה של דבורה והפך ליבבה ארוכה ומתמשכת, "זה מה שהיא מחזירה לי. זורקת את כל החינוך והולכת עם החברות המפוקפקות שלה. מתלבשת בגסות, מדברת בחוצפה, ועושה כל מה שבא לה.
היא גם לא מתביישת להודות בזה, היא מסתכלת עלי בעיניים ואומרת לי בשיא הביטחון: אמא זה מה שטוב לי."
"זה מה שטוב לה? עלה קולה של דבורה לטונים גבוהים. "ממתי בחורה בת תשע עשרה יודעת מה טוב לה?? יש יועצים, יש אנשים גדולים, יש את אבא ואמא. איך היא לא מתביישת???"
"אני שומע ומבין", הגבתי בכנות. "ואני רוצה לשאול אותך", "מתי לדעתך יגיע הגיל שבו תוכלי לסמוך עליה שהיא יודעת מה טוב לה?".
"אני לא יודעת", הגיבה דבורה בחוסר נחת. "אני באמת לא יודעת. היא ילדותית כל כך ולא יודעת לצפות את העתיד, שנראה לי שגם בגיל חמישים לא יהיה לה שכל ישר!".
"ואת רואה את עצמך בגיל חמישים ממשיכה להדריך אותה?".
"אני מקווה מאד שיהיה לה שכל לבוא להתייעץ איתי", ענתה דבורה בלי להסס.
שתקתי.
החלטתי לתת לדבורה שהות לעכל את המהלך ולהבין את עומקם של הדברים.
דבורה התחילה להרגיש חוסר נוחות מהשתיקה המתארכת. היא זעה ימינה ושמאלה, וכאילו חיפשה מוצא בתוך הסבך המעיק של הרגשות.
"מה אתה מתכוון לומר לי?", שאלה בחדות.
"אני לא מתכוון לומר לך כלום", עניתי בנחת. "אני רק רוצה שתקשיבי לעצמך, ותשאלי את עצמך אם אלו החיים שאת רוצה לחיות".
"מה זאת אומרת רוצה לחיות? ככה צריך לחיות!", ענתה דבורה בחדות.
"מה זה ככה צריך?", הקשיתי.
"ככה זה שאין לנו זכות לעשות מה שבא לנו. ככה זה לחיות עם כללים, ולא לחשוב רק על עצמי. ככה זה להבין שהמבוגרים יודעים טוב יותר ממני, ואני צריך לשבור את הדעה האישית שלי ולכבד את דעתם".
"מי מחליט עליך?", שאלתי.
"מי לא? ענתה דבורה, "אף פעם לא החלטתי על עצמי. אבא, אמא, המורות, בעלי…".
"וזה טוב לך?".
"מה זה נקרא 'טוב לי'? אף פעם לא חשבתי מה טוב לי. ככה עושים כי ככה צריך! כי ככה חינכו!".
"את יודעת מה? כעת אני מאד מאד מבין את הכעס שלך על בתך חוי. מאד מאד מבין.
כי אם לך אף פעם לא הייתה יכולת בחירה, אז ברור שכשהבת שלך תופסת לעצמה מרחב אישי משלה, זה מוציא אותך מדעתך. כי איך את יכולה לתת לאחר משהו שאת אף פעם לא היית זכאית לקבל?".
דבורה שתקה.
לראשונה מתחילת השיחה הבחנתי בלחלוחית מבצבצת בזווית העין.
