תקציר: בשבועות האחרונים הרגשתי מועקה סביב היארצייט של מאמא ברגר – אשתו המנוחה של אברימי בעלי. בשנים הקודמות נהגתי להחצין שותפות מלאה ואכפתיות, אך השנה, עם החולשה שתקפה אותי אחרי הלידה התפרקו כל ההגנות ותחושות חוסר הנוחות מתחילות לבעבע. אני מרגישה סוג ב', ובימים האלו – בהם כולם מעלים זיכרונות מדמותה ההירואית של מאמא, אני ממש סובלת.
דלת הכניסה לבית נסגרת. טפיפות רגליים כבדות, מוכרות למדי, פוסעות לאיזור המטבח. בעבוע המים בקומקום ושקשוק הכפית בדפנות החרסינה מספרים על תכנית אתנחתא זוגית של סוף יום. המחברת פתוחה לפניי וגם הלב- פרוש וחשוף לכל רוח.
לא חשבתי שאברימי יקדים, בדרך כלל בימי רביעי הוא נשאר ללמוד שעה נוספת. וכעת, כשהוא בא בהפתעה הוא מוצא אותי משתפת את היומן במה שאני 'לא אמורה' להרגיש. בושה איומה תוקפת אותי, אודם עז מתפשט בלחיי ונשימותיי הופכות כבדות. לרגע מוצאת את עצמי סוגרת בחטף את המחברת ומטמינה אותה תחת המפה, גיחוך עולה בי לנוכח האסטרטגיה הילדותית.
הפסיעות מתקרבות, אין מוצא. אברימי הודף את הדלת ונכנס בפסיעות חגיגיות וחיוך רחב. שתי ידיו אוחזות בספלי קפה מהבילים, ותחת מרפקו תחובה שקית נייר ריחנית.
הסומק גובר ואיתו דפיקות הלב.
אברימי כמו לא מבחין באותות המצוקה והבהלה, פורש בתנועה חגיגית את המאפים שרכש ומתיישב לצידי.
"איך הפינוקים שלי?" הא שואל.
אני מנסה לחייך, העווית העקומה שאני מצליחה להפיק בקושי מסגירה את תחושת העצבנות שלי. "ניתוק או התעלמות?" עולות בי מחשבות, "איך אברימי לא שם לב למתח? הוא לא רואה את תזוזות הרגליים הקופצניות, את אישוני עיניי המרצדים? כל כולי נראית כמו ציפור כלואה והוא מרחף לו אי שם…".
אך כמו תמיד אני לא יוזמת ולא משתפת. מצפה שהגאולה תבוא מאליה.
"וואו, תודה!", אני מדקלמת בקול כבוי, "אבל מה קרה שהקדמת היום?"
אברימי מחייך בגאווה. "האמת שהרגשתי שמשהו עובר עלייך. את נראית לי כבויה בימים האחרונים ורציתי לנצל את הערב הזה, שיש לנו קצת שקט בבית, כדי לשמוע מה שלומך".
העווית העקומה מתחילה להתיישר. כן. אני אוהבת לשמוע את המילים הללו. נעים לי להרגיש שאברימי מוטרד כשקשה לי. אני מתרווחת קלות וטועמת מהמאפים. אכן, בחירה מצויינת. אני בהחלט שמה לב לכך שאברימי טרח להגיע למאפייה האהובה עלי על אף המרחק. גם ההיצע המדויק מעיד על אכפתיות. זרם עדין של נעימות מתפשט בי, משהו מתחיל להפשיר.
אני לוגמת מהקפה המהביל לגימות קטנות ואיטיות. שתי ידיי לופתות את ספל החרסינה אוחזות בחום בכל כוחן. מתמסרת לתחושות, לא נותנת לרגעים המתוקים לחמוק.
ואז, ללא כל התרעה, חוזרים הגלים העכורים ושוטפים אותי. "חחח, מה את חושבת לעצמך? נראה לך שאברימי מעריך אותך באמת? איזו מן אישה את; לא אופה ובקושי מבשלת. למה הוא צריך לנסוע למאפייה כדי לפנק אותך במיני מזונות? עד לפני כמה שנים הוא לא הכיר את טעמם הטפל של המוצרים התעשייתיים. המגדנות והמטעמים של מאמא, הוגשו לו כיד המלך, הוא לא יגע ולא טרח…".
"והאם את חושבת", ממשיכות המחשבות להגיע, "שמאמא הייתה מרשה לעצמה ליהנות משעת איכות זוגית על חשבון שיעור גמרא? לא יקום ולא יהיה".
רעד תוקף את גופי. אני ממהרת להניח את הספל לפני שיישמט מזרועותיי.
"דיייי", אני רוצה לצרוח למחשבות, "למה אתן הורסות כל חלקה טובה? מי נתן לכן רשות לבוא ולתקוף? שקט! לכנה מכאן מיד!".
"הכל בסדר איתך?" מפנה אברימי את מבטו, מרגיש בחושיו העדינים שמשהו באוויר משתנה.
"הכל מצוין", אני מגיבה, כצפוי.
"את נראית לא טוב!" אומר אברימי בטון ספקני, "רוצה לשתף אותי?"
"אני באמת לא מרגישה כל כך טוב, אולי נתארגן לשינה?" אני מתגמגמת, מתרוממת מכיסאי ובתנועות חטופות מנסה לערום את הפירורים שעל המפה.
"את לא מסדרת את השולחן! אני מארגן", מתעקש אברימי במסירות.
"תודה. לא צריך", אני עונה, "אני עושה את זה צ'יק צ'ק".
אני שונאת את עצמי ברגעים האלו. שונאת את חוסר הכנות שלי. שונאת את חוסר השיתוף שלי, את חגיגת הערב שהרסתי לאברימי, יודעת היטב מה הסיבה לעקשנותי.
ערמת הפירורים מושלכת לאשפה ואז ניגשתי למשימה המרכזית, קיפול המפה באופן שלא יסגיר את המוצר המפליל שהוטמן תחתיה – המחברת האישית שלי.
צלצול הטלפון מוביל את אברימי למטבח, אני מנצלת את המומנט ובתנועה חטופה שולפת את המחברת וממהרת להטמין אותה במעמקי מדף הבגדים.
*
שעת לילה מאוחרת
כולם נמים היטב את שנתם ורק אני מתגלגלת. המשא הכבד שרובץ על כתפיי חוצץ ביני לבין אברימי. אני רוצה לשתף ולפרוק אך הבושה האיומה חוסמת אותי. אני ניגשת לסלון, סוחבת איתי ערמת כביסה לקיפול, מנסה לפוגג את המתח בעבודות שגרה. שוב טפיפות רגליים, זו הפעם השנייה להיום…
אברימי ניצב בפתח הסלון. מחייך את אותו חיוך, אך הפעם נוספים לו חריצי דאגה. "השעה ארבע לפנות בוקר", תובע אברימי הסבר.
אני מישירה מבט ארוך ומתמשך, כמו מבקשת הבטחה לנאמנות. ואז אני מחליטה שאני לא מסוגלת יותר לשלם את מחיר ההסתרה, רוצה לשתף את בן זוגי במה שעובר עלי. אני מתרוממת דוממת מהספה וניגשת לחדרי, תוך מספר שניות נמצאת המחברת בידיים של אברימי.
"אשמח שתקרא", אני אומרת, חומקת לחדר ומתכרבלת תחת הפוך, מקפידה לכסות גם את ראשי כמו עוצמת עיניים לבלתי נודע.
הרב אריה אטינגר.
"ואז אני מחליטה שאני לא מסוגלת יותר לשלם את מחיר ההסתרה".
אנחנו רגילים לחשוב שחוסר אונים הוא רגע של הרמת ידיים, כשלון וייאוש, אך האמת היא שחוסר אונים הוא אחת המתנות הנפלאות. כיוון שרק כשמגיעים אליו, מושכות השליטה נשמטות לנו מהידיים ומתחיל תהליך של בניית אמון מחדש. בדיוק כמו בטבע, רק אחרי שהזרע מרקיב מתחילה נביטה חדשה ומרגשת.
