"אוףףףףף, השנה הילדים שלך אצלינו בליל הסדר. אין לי טיפת כח"
"איזה כיף! השנה בליל הסדר יש לנו חופש! הילדים שלך לא אצלינו!"
"אני לא מסכימה שהבן שלי יהיה אצל אבא שלו בליל הסדר, אני לא סומכת עליו. רוצה את הילד במקום מושגח ובטוח"
"הבן שלי אוהב להיות איתי, אין לו כח להתארח אצל אבא שלו, הוא לא אוהב את האוכל שמכינים שם ואת הבלגן, טוב לו איתי"
"אין שום בעיה, אם מאד מאד חשוב לך שהילדים שלך יהיו איתך בליל הסדר- אז בשמחה, אבל לי אין כח אליהם, אז אני אלך להתארח אצל אחותי"
או: :אם חשוב לך שהילדים שלך יהיו אצלינו אז בסדר, אבל תדע שזו חתיכת הקרבה מצידי.
"מוישי, קשה לך להיות אצל אבא בליל הסדר? אבל אין ברירה, זה הסכמי המשמורת, מה אפשר לעשות?"
***
כן חברות, אם נסתכל לעצמנו במראה, אז ככה זה נשמע.
נכון שלא תמיד רואים את זה על פני השטח כי בחוץ אנחנו אלופות בלשים אודם ומסכה ולחייך חיוך ענק כשאומרים לנו "וואו, איזה מדהימה שאת"
אבל בפנים, מאחורי הדלת הסגורה, יש שם מטען אדיר וגדול מימדים.
מה יש במטען הזה?
יש תחושת קורבנות- הגורל שלי לארח את ילדי בעלי הוא ממש אומלל
יש תחושת עליונות- איזו צדיקה אני שאני מסכימה לארח אותם
יש תחושת מחנק- הנוכחות שלהם לוקחת לי את האויר והקיום
יש תחושת ויתור- נתתי מעצמי חתיכה עבורם
יש גם חשבונאות ופינקסאות- אני נותנת לך להכניס את הילדים שלך אז אתה חייב לתת לי…
יש את האם הרחמניה- קשה לך ללכת לאבא?
ויש את המניפולציות: "אני לא סומכת"
אני לא אישה שאוהבת לתת מוסר או לדבר על אחרים, חושבת גם שאין לי את הזכות לעשות זאת.
אני רוצה לדבר רק על עצמי ולשתף אתכן:
אני הייתי שם
ועד היום, לפעמים אני הולכת אחורה וחוזרת לדפוסים של פעם.
אני הייתי קורבנית, וחסדנית, וחשדנית, ומניפולטיבית, ו'רחמנייה' במרכאות כפולות מאד, וותרנית וחנוקה ומנהלת פנקסי חשבונות ארוכים ארוכים.
זה היה נראה ממש כך:
"אוף מוטי, השנה הילדים שלך אצלינו ואין לי טיפת אנרגיה להכין את האוכל לליל הסדר. אני יודעת שיהיה קשה, אני יודעת שיהיה מתח בין אסתר וגילי, אני יודעת שדניאל ואריאל ירגישו לא בנח ולא יאהבו את האוכל ויעשו פרצופים של ילדים אומללים שרוצים להיות רק עם אמא. זה מתיש אותי, זה לוקח לי את כל האנרגיות מהחג שהיה אמור להיות חג של חירות. איזה חירות יש פה? זה חג העבדות!"
למזלי, מוטי לא ויתר. כמו חייל נאמן עמד על משמורתו.
אבל- גם אני לא ויתרתי וכמו חיילת נאמנה המשכתי להתאונן ולהתלונן, כי היה לי ברור כשמש שהסכמי המשמורת לוקחים ממני את האור הגנוז.
וכשהבנתי שלהשיג הקלה במשמורת זה כמו לכבוש את הירח אז שיניתי כיוון והלכתי למחלקה של ההצקות הקטנות. וככה, בקטנה, צייצתי פה והתבכיינתי שם: "תראה כמה אני מוותרת בשבילם", "למה אתה לא קונה לי? אתה לא חושב שלאישה שכל כך מתאמצת עבור ילדיך מגיע?"
וכך עברו להם השנים כשאני מקבעת על מצחי את השלטים המחמיאים הללו של: "עושה בשבילך", "מתאמצת למען הילדים שלך" "מקריבה" "סובלת" "צדקנית"
האם זה נתן לי משהו?
בטח שכן. הרווחתי מזה המון תשומת לב, רחמים, הערצה של הסביבה, ויתורים בעבודה ובמשפחה בסגנון של:
"מה פתאום? את לא צריכה להכין כלום לשבע ברכות! תראי איך את עובדת קשה ועושה כל כך הרבה בשביל הילדים של מוטי"
"וואו, איזו מדהימה שאת. לא כל אישה נותנת כזה יחס לילדים של בעלה"
"אין כמוך! למוטי היה מזל גדול שהוא מצא אותך"
אבל היה מישהו אחד שלא שתק, מישהו אחד שידע את האמת במערומיה, שלא קנה את החיוכים והמילים היפות והכיר היטב את ההתנגדויות שלי, היה זה הגוף שלי.
הגוף שלי הגיב לכל הסיפור הזה, ולא בטוב.
מיגרנות חוזרות ונשנות, עייפות כרונית עד כדי חוסר תפקוד, התקפי חרדה, ירידה בתפקודי בלוטת התריס, כאבי מפרקים בלתי נסבלים ועוד ועוד
ומה לא עשיתי כדי לעזור ולשחרר את עצמי?
פילאטיס, מחול ויוגה,
יציאות עם קפה ועוגה
חוות דעת גרפולוגית,
וטיפול ארוך אצל פסיכולוגית,
בגדים, תיקים, וקולקציית תכשיטים
מצעים משמחים וצביעת רהיטים
קורסים… הוי קורסים- כיד המלך
ותואר ראשון כבר על הדרך
חופשות מפנקות עם ג'קוזי וסאונה
שיאצו, ריברסינג וגם טווינה
,cpt, Nlpושלושת המימדים
וקבוצות תמיכה להורים מתמודדים…
חברות, לא אלאה אתכן אבל כך זה היה.
אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אני חושבת שדווקא מלחמת חרבות ברזל, מלחמה שחדרה לתוך הבית, מלחמה שבה כ"כ הרבה ילדים נחטפו מביתם,
אני זכיתי לחזור הביתה,
לראות את מציאות הנפלאה.
להבין את ההיגיון הבריא שאומר: לילדים יש את הזכות לגדול עם אבא, ולאבא יש את הזכות לגדל את הילדים שלו, למרות שהבית עבר משבר.
ואני ממש לא אומללה, ולא מגיע לי שום פיצוי,
להיפך, יש לי את הזכות להיות שותפה מלאה ותומכת!
איזה כיף לי!
אין מאושרת ממני!
הלוואי ואזכה שגם השנה ילדיו של בעלי יסבו סביב שולחנו
ומקווה שאזכור גם להיות מאושרת.
אמן!
ורגע, עוד משו: כשחיים עם האמת הפשוטה והמתוקה הזו אז באמת מתחילים להרגיש טוב ממקום עמוק ובריא וראוי, בלי טיפולים אלתרנטיביים וגם בלי קונבנציונלים…
***
הרב אריה אטינגר. מיסד בית ספר להכשרת יועצים משפחתיים, מזדהה מניסיונו האישי ומשתף
בכל כתבה אני משתדל להביא מחשבה או תובנה מסוימת אבל בטור הזה אין לי מה להוסיף פשוט כל מילה נוספת מיותרת, ויהי רצון שזכה לצאת משיעבוד הנפש לפחדים שלנו, ל'ושבו בנים לגבולם'.
