מה חוסם אותנו מלעשות שינוי / משפחה בשניה – קטיפה – יתד נאמן / כתיבה: חיה אטינגר

מה חוסם אותנו מלעשות שינוי?

"בשבוע שעבר סיפרת על ציורי הילדות שלך, כתבת על כך שהיו לך חלומות של בית עם שלווה ירוקה ודשא, שמש וציפורים… ומשהו במילים שלך עצבן אותי. אני רוצה לומר לך בשיא הכנות שהסיפור הזה של נישואים שניים הוא רק תירוץ להתמודדות, בעיני נשים רגילות עם בתים רגילים מתמודדות בחיים לא פחות. במורכבות שלך יש דווקא משהו שמנרמל את האתגרים והופך אותם לטבעיים ומובנים מאליהם, ואני, זו שיש לה בית רגיל, והכל אמור להיות חלק וזורם, לא יכולה לנופף בדגל של 'משפחה מורכבת'. לי אין תירוץ. אין לי סיבה חיצונית להאשים בה את הקשיים שלי וממילא אני גם מקבלת פחות תמיכה והכרה. ומה את חושבת? שאני לא מתכווצת בלחץ כל ערב שבת? שאין לי אתגרים וקונפליקטים מול בני המשפחה? שבבית רגיל הכל ורוד וחלק?"

"גם לי היו חלומות, ועוד איך היו לי. אני דווקא רציתי בית של תורה, בית של הסתפקות במועט, צניעות וקדושה. ציורי הילדות שלי נראו כמו הסלון של הרב שטיינמן זצוק"ל: ארון ספרים וכיסא עץ רעוע שהוא גם מיטה, זה מה שרציתי. אם תבואי אל הבית שאני חיה בו היום תחטפי סחרחורת. בית עם מושגים שמעולם לא הכרתי וגם לא רציתי להכיר. אני מקיאה את החיים האלו, אני יושבת על ספות של 12,000 שקל ורוצה לברוח. יש לי חימום תת רצפתי, ג'קוזי, חצר מפנקת, מטבח שכל אישה הייתה חולמת עליו ואני מרגישה בתוך כלוב של זהב.

לא רוצה את זה.

לא ביקשתי את זה.

לא כך נראו הציורים שלי כשהייתי ילדה.

וכשקראתי את הטור שלך הרגשתי תסכול.

כי את מדברת שם במילים מאד יפות וספרותיות, את אומרת: "אל תוותרו על החלומות שלכם!", "תמשיכו לצייר ותעשו צעדים איטיים בדרך לשם…". מה אגיד לך, מאד מרגש ומרשים, אבל תגידי לי, את חיה בסרט? איך אישה נשואה יכולה להגשים חלום אם אני לא האחראית הבלעדית על צורת חיי. איך אפשר בתוך קשר להיות מי שאת רוצה להיות?".

הייתה זו אילה, אחת מחברות הקבוצה בתכנית להכשרת מאמנים זוגיים שאני מעבירה.

היא סיימה להשמיע את דבריה הכואבים ותלתה בי עיניים שיש בהם תערובת של זעם כבוש וחוסר אמון.

"את שואלת שאלה חשובה ואמיצה, אילה,  אני רוצה לחבר את הדברים למעגל שלנו. את מתארת קונפליקט מול בני המשפחה, זו מערכת יחסים שאין לי גישה אליה, לא שמעתי את כל הצדדים וקשה לברר רגשות כשמדובר בדינאמיקה רחוקה שאינה נגישה עבורי. כדי להרגיש את הדברים ב"כאן ועכשיו" אני דווקא רוצה לבקש ממך להעז לבחון את המעגל הזה, של החברות שעוברות יחד איתך מסע כל כך משמעותי. האם את מסוגלת לשתף בקונפליקט שצף לך פה, מול דמות מסוימת מתוך חברות הקבוצה?"

אילה נשענה אחורה ושילבה את ידיה. "ברור שיש פה חברות שמצליחות לעצבן אותי, אבל אין סיכוי שאני משתפת!" הודיעה בנחרצות.

"כי מה יקרה אם תשתפי?" שאלתי.

"מה השאלה? זה יפגע בחברה הזו!".

"ומה יקרה לך, אילה, כשאותה חברה תיפגע?" המשכתי.

"זה לא משנה מה יקרה לי, אני לא רוצה לפגוע בה", הבהירה אילה בטון חד משמעי.

"כן. הבנתי אותך. ובכל זאת- לו יצויר שאותה חברה אומרת לך בביטחון שהיא מעוניינת לפתוח ולברר איתך את הדברים, מה תרגישי אז?"

"אה.." התרככה אילה. "אני ארגיש חוסר נעימות"

"כי מה זה יספר עלייך?" המשכתי לברר.

"שאני לא חלקה, שאני קנאית, לא מפרגנת… בקיצור – קרציה כזאת".

"קנאית, לא מפרגנת, קרציה", חזרתי אחריה כהד.

"כן. ממש קרציה", השפילה אילה את מבטה.

"ממתי את זוכרת את עצמך מפחדת להיות קרציה, אילה?"

"אה." נאנחה אילה וכבשה חיוך. "זה באמת סיפור ישן… אולי מגיל חמש…".

"אילה" הישרתי אליה מבט וחיפשתי את אישוניה. "האם יש קשר בין הפחד להיות פה קרציה לבין הקושי לעמוד בבהירות מול בני משפחתך ולשתף בכנות בדברים שכל כך מתסכלים אותך?"

אילה נראתה מבולבלת לרגע.

המתנתי בשקט, נתתי לה את הזמן לעבד עם עצמה את הדברים.

שתי דקות חלפו והיא החזירה מבט. בהיר, צלול ונחוש יותר. ואז פנתה אל חברות הקבוצה: "אני יודעת שהזמן עבר. אני רוצה לבקש את רשותכן לשתף שבוע הבא את אותה חברה שכל כך מפעילה אותי. זה יביך, אבל ברור לי שזו הזדמנות חיים עבורי ללמוד להיות אותנטית בתוך קשר ולפתח מערכות יחסים עמוקות ויפות דווקא בתוך יחסים מאתגרים.

האם יש מישהי שמתנגדת?

קולות של הזדהות, תמיכה והערכה עלו מהמעגל, רק עדי נענעה בראשה במרץ ופסקה בטון נסער:

"אני יודעת שזו אני… כבר מהרגע הראשון הרגשתי שלא באתי לך טוב בעיין. יש לך הרבה השגות עלי וזה לא הולך להיות כיף. מצד שני גם אני באתי לפה כדי ללמוד לעמוד מול התנגדויות ולהתבונן בדברים בנחת, כדי להתחבר לעצמי ופחות להיות מופעלת משיקופים. לא יודעת אם כרגע יש לי את הכוחות לכך, אחשוב עד המפגש הבא ואעדכן."

איילה נראתה במצוקה, היא הזדקפה ומיהרה להשמיע דברי מחאה: "מממ…" אך אני מיהרתי להסות אותה בתנועה חדה. "מה קורה לך כעת? אילה? בואי תנסי לנשום רגע ולברר: "מה גורם לי למהר לענות לעדי?"

"כי היא פגועה, וזה ממ.." חזרה שוב אילה לאותו טון מתנצל. "רק רגע!", קטעתי אותה שוב במתינות. "אני שואלת מה הסיבה הרגשית שמניעה אותך לענות, אבל בואי תנסי להזיז הצידה את ההסברים המרגיעים לעדי ותנסי להתרכז בשאלה שלי."

"אוקי." התנשפה איילה בהכנעה. "כמו שאמרתי, עדי פגועה ממני ואני סובלת!"

"אז את רוצה להרגיע את עדי או את הסבל שלך?" ביקשתי לדייק

"אם… כנראה את הסבל שלי?" ענתה איילה בכנות

"כי מה הסבל?" בררתי

"שאני קנאית וקרציה" חייכה אילה בתערובת של מבוכה ושעשוע.

"אז בואי תישארי עם זה. עם איילה שמרגישה קנאית וקרציה, ואל תמהרי לברוח ממנה. ניפגש בעזרת ד' שבוע הבא."

איילה התנשפה בקולניות, וכך נפרדו כל חברות הקבוצה לשלום. 

  הרב אריה אטינגר

"איך אפשר בתוך קשר להגשים חלומות?"

החיים שלנו מוכתבים מאין סוף אילוצים חברתיים שלא אנחנו המצאנו, ולפעמים הם נראים לנו ממש מציקים. אנחנו צריכים להתכתב עם הנפשות הפועלות איתנו, אילו שהקשר איתם נכתב מלמעלה עוד לפני שחלמנו לצאת לאוויר העולם ומשום מה זה נראה, שאותם אנשים הבאים משורש נשמותינו דווקא הם אלה שכל כך מאתגרים את ציורי הילדות שלנו. הם כל כך שונים, הפוכים ואחרים…

ישנם כמה פתרונות שטחיים שבזמני חולשה נראים מפתים למדי:

פתרון ראשון הוא "נפרדות"– התנתקות פיזית או רק רגשית. לשמור מרחק ביטחון מאותו אדם שכל כך מציף אותי. שהוא ינהל את חייו בהצלחה, ואני אנהל את חיי כמו שתמיד רציתי ולחמתי. נפרדות מאפשרת מרחב פיזי ורגשי של בניית עצמאות אישית, יש בה שקט מרעשי רקע וזיהומים טורדניים, אבל בדיוק כשמה, היא נפרדת לחלוטין.

פתרון נוסף שנקרא "איחוי רגשי" – איחוי רגשי הוא התאמת הצרכים שלי לצרכים של האחר עד שאני כמעט לא מזהה את ה'אני' הנפרד שלי. אני מסכימה, מוותרת, מזדהה ובעצם מאבדת את יכולת השיפוט הבסיסית שלי. כמו שכתבתי שבוע שעבר, איחוי רגשי נראה בהתחלה הירואי. הקונפליקטים נעלמים וכולם מרוצים, אבל מחיריו בסוף גבוהים.

הפתרון השלישי הוא "שליטה טוטאלית"- אם באיחוי רגשי דרשתי מעצמי להיות מותאם לצרכי הזולת, פה אני דורש מהזולת להתאים את עצמו אלי. למחוק את צרכיו הרגשיים ולזרום עם דרישותיי.

שלושת הפתרונות הללו מייצרים שקט תעשייתי בטווח הקצר אך לא עומדים במבחן הזמן. הנפש שלנו אינה ותרנית והיא לא שותקת.

ככל שנוקפות השנים משהו מבפנים דורש את שלו, שיווי המשקל הפנימי שלנו לא רוצה למחוק ולא רוצה להימחק וגם לא רוצה לאבד מערכות יחסים.

אנחנו רוצים לחיות בתוך מסגרת חברתית ואנחנו רוצים להיות הוגנים.

אם אנחנו לא מצליחים למצוא את האיזון הנכון אז הגוף מתחיל לצעוק בכאבים פיזיים ממש. אז מה עושים?

אני אישית לא מאמין בעצות אצבע. אני מאמין בניסיון לברר את החסימות ולבחון אותן לעומק. הבירור הזה, שנעשה גם בתהליך קבוצתי, מרגש כל פעם מחדש. ההרכב של חברי הקבוצה מפגיש עם כל כך הרבה פחדים וחסימות, ולאחר הזיהוי הזה, כל אחד סולל את דרכו הייחודית לקראת חיים שיש בהם פחות תסכול ויותר חיבור פנימי ומדויק שמאפשר יותר ויותר להגיע למקום של 'מובחנות' להצליח להישאר נאמן לעצמי בתוך קשרי החיים.