מה שהכי מעצבן בבית שלנו זה שאי אפשר להתעצבן.
מה שהכי מרגיז בבית שלנו זה שאי אפשר להתרגז.
ומה שהכי מלחיץ בבית שלנו זה שאי אפשר להילחץ…
@יום שישי, ערב שבת קודש, השעה 18:45
אני יוצאת מחדרי בתחושה נעימה של הספק. בליבי גאווה על מאכלי השבת המושקעים שהצלחתי להכין בעשר אצבעותיי, חרף ההפרעות המרובות והעזרה הפחות ממינימאלית.
לבושה בביגוד חגיגי ומתוכשטת כיאה לבואה של מלכה אני פוסעת לכוון הסלון בדרכי למדף הנרות. לפתע, בבת אחת חושכות עיניי. על הספה בסלון מקדם את פני כתם ענק של שמן ושיירי גריסים, בצל מטוגן ורסק תפוחי אדמה. אני מספיקה לראות את אסתר נבלעת בחדרה ומבינה את התמונה. אסתר נטלה לעצמה צלחת צ'ונט ורצתה להשתרע איתה על הספה, לרוע המזל כנראה הייתה שם תאונה כלשהי ומנה שמנונית נשפכה על הספה עשר דקות לפני הצפצוף.
משתפת אתכן בכנות, הידיים שלי ממש רעדו מכעס. אסתר העבירה את כל יום שישי במעבר ממיטה למיטה, כמעט לא נוקפת אצבע לנוכח הנזקקות הבולטת שלי ומעורבת פה ושם בתקריות מרגיזות. כעת, מול צלחת הצ'ונט השפוכה שהיא לא טרחה אפילו לנקות, אני מרגישה ממש חסרת אונים. דבר אחד ברור לי: אסור לי לכעוס. אסתר כל כך פגיעה ורגישה לכל ביטוי של חוסר שביעות רצון, שאני חייבת לבלוע.
אני מנסה לנשום עמוק, אבל האוויר מסרב לזרום לריאות. מוזגת לעצמי כוס מים קרים, אבל טעמם מר.
@הדלקת נרות שבת
רגעים שיש בהם קסם. זמן להרהר על בנים ובני בנים, להתחבר למסורת של האימהות הקדושות.
השבוע אין שם כלום. המילים חלולות מתוכן, כאילו יצאו מגיליון של מכונת כתיבה. אני מרגישה מנותקת. הראש מדקלם במיומנות מרשימה את מילות התחינה האהובות עלי, הלב חסום מלהרגיש.
אני נכנסת לחדר. מודה לד' על חצי שעה של שקט. מנסה לערוך סדר במחשבותיי. מה, בעצם, קרה פה?
אסתר, ילדה בת… לקחה לעצמה צלחת צ'ונט. נורמלי? בהחלט.
היא התיישבה לאכול אותה על הספה על אף שאת לא מרשה. מרגיז מאד, אבל קורה.
הצלחת התהפכה והספה חטפה כתם רציני. אוי כמה מרגיז, מרגיז מאד מאד מאד.
אבל למה אני משותקת מרוב כעס, איך הדבר המאד-מאד מרגיז הפך להיות מפלצת?
אני יודעת את התשובה.
כי אסור לי להתעצבן.
אסור לי לבטא את הרגשות שלי.
אני צריכה ללכת על קצות האצבעות.
איך אמרה לי פעם אישה טובה? "הילדים של בעלך הם כמו אורחים וידוע שבעל הבית צריך לפתוח את ביתו בסבר פנים יפות ולהיזהר שלא להקדיר פניו בפניהם…". המילים זורמות בי כעת בכבדות. צריך וצריך וצריך. נראה אותך גברת נחמדת, פותחת את ביתך על בסיס דו-שבועי ללא כל התחשבות בעונה, במזג או במצב הרוח שלך. בליל בדיקת חמץ, ביום הראשון ללימודים ובמוצאי תשעה באב. תמיד מארחת. תמיד מחייכת. תמיד מתייחסת היטב. בסדר לך, גברת? רוצה לנסות?
טפיפות רגליים וקריאות 'שבת שלום' מזניקות אותי מהמיטה. אני רגילה לקבל את פני הגברים בחיוך רחב ושולחן ערוך, כעת המראה קצת שונה. אני צוללת לקלחת מהירה של עריכת שולחן. נושאת בליבי תחינה אילמת שמלאכי השלום יישארו איתנו כאן.
מילות הקידוש חולפות לידי. אני פועלת על 'טייס אוטומטי'. בוחרת לעצמי מושב שונה מהרגיל, מעדיפה להתמקם בכיסא שהנוף המשקיף ממנו אינו כולל את הספה. לא רוצה לפגוש עין בעין את הכעס שעדיין תסס בליבי.
נטילת ידיים וברכת 'המוציא'.
אני רק מסיימת לבלוע את ה'כזית' ובלי להתכוון המילים יוצאות מפי. כבדות, ישירות ומדויקות. "אסתר, היום את ממש הגזמת! מה שקרה פה מאד הרגיז אותי. וזה התחיל עוד הרבה לפני הסיפור של הצ'ונט…". אני נבהלת מעצמי, מתנשפת בכבדות. לא מבינה מה קרה לי, הרי הבטחתי לשמור על סבר פנים יפות…
אני קמה ממקומי והולכת להירגע בחדר. הבהלה הולכת איתי. צובעת את האירוע בצבעים בלתי נסלחים. יחד איתה חודרת לליבי ההבנה שההיעדרות שלי מהשולחן לא מיטיבה את המצב. אני זוקפת את גווי וחוזרת.
ומשום מה, המצב בשטח לא כל כך נורא. אני נושמת לתוכי את הסיטואציה. כן, העזתי לכעוס על אסתר. העזתי לסנכרן את המציאות עם הרגשות. הרשיתי לעצמי להרגיש וגם לבטא את זה. משהו נרגע בתוכי.
אני מביטה על אסתר, רואה אותה מתפתלת בעלבון וכעס ופונה אליה בנינוחות: "אסתר, נכון שאני כועסת. אבל אני גם רוצה לשמוע איך את מרגישה. נראה לי חשוב שנשתף אחת את השניה". אסתר שותקת. כתפיה מכווצות במרדנות. היא מסרבת להישיר אלי מבט.
גם את זה אני נושמת. מבינה אותה לגמרי. דברים חדשים דורשים זמן עיכול. בסדר לנו לצעוד יחד בדרך הזו. החדשה.
"מה שהכי מעצבן בבית שלנו זה שאי אפשר להתעצבן"…
שנים חשבתי שהבעת רגשות זו חולשה, שאין מקום לרגשות בעולם הזה, והסבל היה בלתי נתפס. כיום אני יודע שלא להביע רגשות זה גם רגש ובעצם מאחורי כל תגובה שלנו יושב רגש. ככל שניתן לו יותר מקום ונביע אותו נצא מעבדות לחירות כפשוטו ממש, זו המתנה שאני יכול לתת לכם הקוראים.
***
הכתבה התפרסמה במגזין קטיפה מבית יתד נאמן.
