"הילדים של בעלי מתייחסים אלי כמו אויר, או יותר נכון לא מתייחסים אלי. אין טיפת כבוד בבית שלנו. נמאס לי מהחיים האלו. המורות בסמינר היו אומרות: 'עקרת הבית – עיקרו של בית' אצלינו זה רחוק מלהיות כך, הם מרכז החיים ואני צריכה להתאים את עצמי אליהם. אני זו שניתקתי ממקום מגוריי ובאתי לגור קרוב למוסדות החינוך שלהם, אני זו שלאורך כל הדרך מתחשבת ומעגלת פינות, מתאימה את הסגנון שלי לאורח החיים שהם הסתגלו אליו. בקיצור- אצלינו התהפכו היוצרות, במקום שאני אהיה המלכה וכולם יכבדו אותי אז אני המשרתת"
אביבה נאנחה, נראה היה שהיא מתענגת על כל רגע של שהות באויר הצח, השעון תקתק, הזמן עובר, אני כבר מרגישה חסרת קצרת רוח, אבל אביבה לא רוצה לחזור הביתה.
***
למי שלו זוכרת, אביבה זו חברתי הטובה. נפגשנו בתור לקופת חולים ולא נזקקנו ליותר מכמה רגעים כדי להבין שאנחנו באותה סירה. גם אביבה וגם אני זכינו להינשא בשנית ולהתמודד עם "שלי, שלך ושלנו" תחת קורת גג אחת.
כשאביבה הביאה את הכאב שלה חזרתי אחורה בזמן ונזכרתי באותן שעות ארוכות בהן גם אני הייתי שקועה בייאוש כבד. התגלגלתי בין רחמים עצמיים לתקוות שווא וציפייה בלתי נגמרת למלאך הגואל שיבוא, יושיט יד ויושיע.
כן. גם לי היו תלונות קשות מאד על כך שלא מכבדים אותי ולא נותנים לי מקום ולא עושים בשבילי ולא מתחשבים בי ולא מבינים אותי ולא ולא ולא…
גם אני הרגשתי קרבן של מציאות אומללה.
גם אני חשבתי שאחרים חוגגים את החיים היפים ואני, נעבעך, מתמודדת.
גם אני חשבתי שהאושר נמצא אי שם במרחקים ועלי לעבוד קשה מאד כדי לזכות לטעום מעט פירורים מטעמו הנפלא.
ואכן, נדדתי רבות. נקשתי על פתחיהם של יועצים בתקווה למצוא מענה. אך העצות שקיבלתי לא ממש הועילו, ואף גרעו. כי אם אני מתאמצת ומשלמת במיטב כספי, ובמבחן במציאות אינני מצליחה ליישם את הדברים, אז התסכול רק הולך וגובר.
עד שהקב"ה ראה בעניי ולאט לאט בזרם דק ועדין החלו לחדור לתודעתי טפטופים של דעת- צלולה, בהירה ומרחיבה את הנפש.
הבנתי שכל התשובות נמצאות רק אצלי.
שיש לי את כל הכלים לעזור לעצמי.
והאושר הגדול ביותר הוא כאן- בלב פנימה.
ואגב, בתזמון מיוחד, בכתבה הקודמת קרה משהו מרתק. הטור הזה "משפחה בשנייה" עובר הגהה לשונית. בדר"כ מדובר בתיקוני לשון מעטים ולפעמים נדרש שינוי יותר מהותי שיעניק לתוכן בהירות וחווית קריאה טובה יותר.
מדי שבוע אחרי הגהה הטור חוזר אלי לאישור סופי.
אך בפעם הקודמת קרה משהו מעניין, שלחתי את הטור באיחור משמעותי וויתרתי על השלב של האישור הסופי.
בליל שבת כשהתרווחתי על הספה והתענגתי על הטור שלי זיהיתי פיסקה שנוספה ע"י המערכת, זו היתה פיסקה מקצועית שהוסיפה לסיפור חן מיוחד, אך משום מה היא צרמה לי.
מה צרם לי, ומדוע אני משתפת אתכן? לפני שאמשיך אצטט את הפיסקה המדוברת
"כשאני מסתכלת על יעל אני יודעת למפרע שמוטי צדק. עצם העובדה שהילדים קוראים לי 'ממי' מביאה כבוד אל מערכת היחסים בבית שלנו. עבורנו צורת הקריאה הזו היא הנכונה."
מה שהציק לי זה שכיום אני רואה את החיים באור אחר. למדתי לראות היופי שבאפור ואת הרוגע שיש במורכבות. אין אצלי "מוטי צדק" וגם אין אצלי "עבורנו צורת הקריאה הזו היא הנכונה" אני לא חושבת שיש כאן צודק או לא צודק, אני גם לא חושבת שיש כאן נכון או לא נכון. יש כאן רגשות וזה בסדר לי לכבד את רגשותיו של מוטי בצורך שלו בכך שילדיו יקראו לי "ממי". אך האם הוא צודק? מי יקבע??
והאם צורת הקריאה הזו הביאה כבוד אל מערכת היחסים בבית שלנו? אין לי דרך לבדוק את זה. ייתכן מאד שצורת הקריאה הזו יצרה לחץ אצל ילדיו של בעלי. ייתכן מאד שהם לא היו מחוברים לרעיון, ואולי כן? מי יודע??
מה שבטוח זה שכבוד הוא רגש, שהאדם היחיד שיכול להעניק לי אותו- זה אני בעצמי.
ואני חוזרת כעת לאביבה ולנשים נוספות שמתמודדות עם חוסר כבוד בתוך הבית: אביבה היקרה, את מתמודדת. קשה לך שהילדים של בעלך לא נותנים לך את המקום שלך. אין לך מושג כמה אני מכירה את הכאב הזה, שנים שהוא שרף לי וניהל אותי. אבל ככל שתמשיכי לקוות שהם יתעוררו לכבד אותך- אז הסבל שלך רק יגבר, כי זה לא יקרה.
האם את מכבדת את עצמך?
האם את באמת מעריכה את המקום שלך?
מה את עושה כדי להעניק לעצמך את התואר 'עקרת הבית' ולהשתחרר מהמשבצת הקורבנית של 'משרתת'?
האם את מוכנה לעשות למען עצמך ולמען רווחתך גם דברים שאנשים סביבך לא ממש אוהבים?
האם את מסוגלת לשלם מחיר של ביקורת, דחייה או התנגדות כדי להעניק לעצמך דברים שאת ראויה להם?
האם כל מה שחשוב בחייך הוא שקט תעשייתי או שאת מוכנה לזוז מאזור הנוחות כדי להשיג שינוי?
בהצלחה לכן, אביבות יקרות. צאנה לדרך, זה לא קל אבל מנסיון- מאד מאד מתגמל!
***
הרב אריה אטינגר מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
"מה שבטוח זה שכבוד הוא רגש, שהאדם היחיד שיכול להעניק לי אותו- זה אני בעצמי",
במהלך השבוע האחרון שיתפה אותנו ידידת המשפחה על כך שמקבלת דרישות שלום חמות על הטור המדהים שרעייתי כותבת כאן ושהוא נותן כח לנשים בנישואין פרק ב', אך יחד עם זה היא ציינה ששומעת גם נשים שנמצאות במסע למציאת זיווג שני שקריאת הטור גורמת להן לומר לעצמן "אם פרק ב' הוא כ"כ קשה אז מי צריך את כל הדבר הזה……"
וכאשר אני מתחיל לקרוא את הטור ונפגש במילים "הילדים של בעלי מתייחסים אלי כמו אויר, או יותר נכון לא מתייחסים אלי", אני אומר לעצמי הנה באמת צודקת אותה אחת במה שאמרה…….
אבל אז אני ממשיך לקרוא את הטור ונפגש במילים "מה שבטוח זה שכבוד הוא רגש, שהאדם היחיד שיכול להעניק לי אותו- זה אני בעצמי", וזה בדיוק התשובה לשאלה, כי באמת אם אנחנו מגלגלים את החיים ועוברים מקושי לקושי החיים לא נהיים יותר קלים, אבל ברגע שאנחנו מבינים שהקושי יכול להוות חלון הזדמנות לגדילה וצמיחה אז החיים נהיים רק יותר ויותר טובים,
ולזכור שהכל מתחיל ונגמר בנו, הכבוד הוא רק בתוכנו, הערך העצמי הוא רק בתוכנו וכך בכל דבר ועניין.
ואת כל זה לא קיבלתי מהתיאוריות המקצועיות שלמדתי על הנפש, אלא חוויתי את זה דווקא ממסע חיי האישים.
אני זוכר את עצמי כילד, עם ערך עצמי ירוד מאוד. לא סבלתי את אריה. זלזלתי בחוזקות שלי וראיתי את עצמי ככישלון חרוץ. החוויה שלי הייתה שאני ילד גס וקולני ואילו חברים מסוימים שאותם הערצתי הם עדיני נפש, הם חכמים ונבונים ורק הם אלו שיודעים איך צריך להתנהג ומה נכון לומר.
התוצאה של כל זה היא תלות קשה. כי אם אני אפס וחברי שווים מיליון דולר אז אני לא זז ימין ושמאל בלי תמיכתם והכוונתם.
מי שלא חווה תלות חזקה לא מבין באיזה סבל נפשי מדובר. אני זוכר את עצמי בישיבה מפחד משבתות חופשה שבהם אאלץ להיפרד מחבריי למשך יממה שלמה…
בסביבות גיל 19 השתתפתי בשמחה משפחתית. לפתע שמעתי יהודי אחד מצביע על דמות מסוימת ואומר לחברו: "אתה רואה אותו? היא 'מייבין' גדול מאד בתחום הנפש. ליותר מזה לא הייתי זקוק. במשך כחצי שעה הלכתי אחרי אותו אדם בניסיונות נואשים לזכות להחליף איתו כמה מילים. כשסוף סוף הוא התפנה לדבר איתי שטחתי בפניו את כאבי. תיארתי לו את הקושי שאני סוחב, שיתפתי על הצורך למצוא את עצמי קשור לחבריי ברמה כמעט בלתי נסבלת. אותו אדם שמע את דבריי וענה לי במילים אלו: "אם התלות היא ברמה שאתה לא מסוגל להיפרד אז אתה חייב מייד לנתק עם החברים הללו כל קשר!"
וואו. את זה לא ציפיתי לשמוע. הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים.
אם עד אז הסבל שלי היה ברמה קשה. אז מאותו רגע הוא עלה לעוצמה בלתי נסבלת.
הוצפתי בפחדים נוראים. אני חייב מייד לנתק קשר!
אבל איך אפשר לנתק קשר שהוא חמצן???
איך אפשר לקחת לצולע את הקביים שלו? ומייד??
לא אשכח את אותו ערב. השתלטה עלי חרדה איומה.
היום, במבט לאחור, אני יודע לראות את הדברים באור אחר ולהבין שדווקא אותם מילים שכל כך זיעזעו אותי, שם התחילה הבנייה האמיתית שלי. או כמו שאני רגיל לומר לזוגות שעוברים אצלי תהליך: "חוסר אונים בונה אמון"- בדיוק כמו שבקריעת ים סוף, דווקא כשהגיעו מים עד נפש ואז נקרע הים, כך גם דווקא כשאתה מגיע לקצה שכבר השליטה לא עובדת לך משם מתחילה בניית האמון האמיתית שלך.
אז זהו ששם התחיל מסע חיי, מסע שתחילתו הייתה אצל יועץ שעזר לי להקטין את רמת התלות בחברים.
פרק זמן אח"כ זכיתי להינשא ולהביא שלושה ילדים נפלאים לעולם, קיבלתי גם משרה רבנית מכובדת, והייתי מסוחרר מתחושת הערך שהרגשתי, ודווקא אז, כשנראה היה שחיי מתחילים להיכנס למסלול כל כך נפלא ואני מצליח להגשים חלומות שאפילו לא העזתי לחלום עליהם, בדיוק אז חטפתי חבטה אדירה כשמצאתי את עצמי גרוש עם 3 ילדים.
כן. הקב"ה לא ויתר לי ולא ויתר עלי. נאלצתי להבין בדרך הקשה שערך עצמי זה משהו הרבה הרבה יותר עמוק ומיוחד שלא משיגים אותו על ידי פראק, או משרה כזו או אחרת.
כאן הגעתי לפרק נוסף בחיי, קשה ומאתגר יותר מקודמו, ובהחלט נאלצתי לקלף בעצמי עוד ועוד שכבות כדי למצוא תעצומות נפש שיעזרו לי לצלוח גם את הניסיון הזה.
ושוב, כמו שאמרתי מקודם, פגשתי פעם נוספת תחושה חזקה של חוסר אונים, וגם הפעם נולדו מתוכי דברים שכלל לא ידעתי על קיומם. גיליתי את האבהות שלי מחדש, התחברתי לשלושת ילדיי ברמה שלא הכרתי לפני כן, וכמובן גם התחברתי לעצמי- לא ל'רב אריה' אלא ל'אריה', אריה שבונה את האמון שלו ואריה שמתחיל להעריך את עצמו מבפנים למרות שכל השכנים שואלים שאלות ומתלחששים מאחורי גבו.
זמן קצר לאחר מכן נישאתי בשנית והקמתי עם אשתי היקרה את ביתינו החדש והמורכב שגדלים בו בס"ד ילדים שלי, שלה ושלנו. מי שקצת מכיר- יודע שמערכת כזו דורשת תעצומות נפש ברמה היומיומית. האתגרים לא נגמרים, הם רק מתחלפים, אבל אם פעם כל אתגר היה מציף אותי וגורם לי לזעזוע בלתי נסבל אז היום אני זוכה להרגיש יציבות. נבנה בתוכי עוגן רגשי שמאפשר לי להישען על כוחות פנימיים כדי לצלוח את הקשיים ולהרים ראש ולא לחפש את הישועה מבחוץ. יש נפילות ויש זמנים של חולשה ורפיון, אבל זה בלי שום השוואה לטלטלות שהיו בעבר.
נחזור חזרה לתחילת הדברים, בדיוק כמו שרעייתי כתבה שכבוד נרכש רק מתוכינו ולא משום גורם חיצוני כזה או אחר כך גם הוא ערך העצמי של האדם, רק כשנבנה לי הערך העצמי מבפנים הגעתי למנוחה והנחלה וכך הוא בכל דבר ודבר.
ברגע שלוקחים את הקשיים וצומחים מהם מגיעים למקום יותר ויותר טוב, בהצלחה לכולנו.
