השבוע קבלתי דרישת שלום קצת מורכבת מאחת הקוראות, ואני רוצה לשתף אתכן.
הקוראת הזו פנתה אלי ושתפה בכאב גדול: "לפני כמה שנים נישאתי בשנית, החיים היו מורכבים
מאד, הקשיים היו בלתי נסבלים. לאורך התקופה הלכתי לטיפולים וברקע היו כל הזמן אמירות
ודיבורים סביב הטור "משפחה בשניה": 'תראי איך הם מסתדרים…' 'קחי מהם דוגמה לחיים' 'את
רואה?! אפשר לחיות בזיווג שני ולהצליח!'…. מצד אחד הטור הזה אילץ אותי לחפש פתרונות איך
לשרוד את המציאות הבלתי נסבלת ברמה היומיומית, מצד שני- כשהגעתי לנקודת השבר שבה כבר
לא היה מה להציל וחיינו התפרקו- אז ההשראה שלכם הפכה לתחושה של אשמה, נחיתות והלקאה
עצמית איומה. 'הנה אתם מצליחים ואני לא, אתם יודעים ואני לא, אתם החזקים ואני החלשה, אתם
החכמים ואני הטיפשה…'
זהו, קוראות יקרות, עד כאן השיתוף של אותה אישה, וכעת אני רוצה להביע את תחושותיי לנוכח
הדברים:
אם הטור הזה יוצר פנטזיה של 'אני החכם והיודע, לי יש את המפתחות לחיים הטובים, בואו ללמוד
ממני את הסודות לזוגיות מאושרת…' אז חטאתי בתפקידי.
כי לא.
אין לי את המפתחות והסודות הכמוסים, אין, פשוט אין.
אני לא חכם יותר, ולא גיבור יותר ולא ייצור בעל כח סבל גבוה יותר מאחרים.
הכלי שיש לי בידיים הוא כלי שיש אותו לכל אחד ואחת מכם:
לשתף, להסכים להסתכל לחוסר אונים ולחולשה ול-ש-ת-ף.
למה לשתף? כדי לתת מקום לאנושיות, לחוסר אונים, לכאבים שכולנו מתמודדים איתם,
לקלף את המסכה הכל יודעת ולהסכים להיות חסר אונים, טיפש, חלש, לא יודע—
והבסיס לשיתוף הזה הוא יושרה וכנות, אני לא משתף כדי להפעיל או להאשים אלא כדי להיות כנה
ומחובר יותר.
יש כאלה שההסכמה להיות אמיתיים וכנים יותר תביא אותם לחיבור יותר עמוק ומשמעותי בקשר
הזוגי
ויש כאלה שיגיעו להבנה שהם לא יכולים להמשיך את חייהם המשותפים, כשזה נעשה מתוך הבנה
זה בסדר גמור.
אז מה זה הצלחה?
האם הצלחה זה לשמור על שלום בית בכל מחיר?
ואולי הצלחה זה להבין שצריך להפרד ולא לפחד מזה?
האם הצלחה זה לקיים משמורת משותפת?
ואולי הצלחה זה להבין שמשמורת משותפת פוגעת ביכולת לפתוח דף חדש?
האם הצלחה זה לדבר עם הילדים על הכל?
ואולי הצלחה זה להבין שילד לא מסוגל להכיל כל שיח?
האם הצלחה זה לשמור את הרהיטים והתמונות מהקשר הקודם לטובת הילדים
ואולי הצלחה זה להוציא את סממני העבר מהבית ואז הילד לא יתבלבל ויפתח אשליות?
האם הצלחה היא לשמור על קשר עם הצד השני?
ואולי הצלחה זה לעמוד על כך שהקשר הזה לא נכון עבורי?
האם הצלחה היא להיות בקשר טלפוני ולתמוך בילדיי כשהם בצד השני?
ואולי הצלחה זה להתעלם ולתת להם להסתדר בעצמם?
האם הצלחה זה לתת לילדים של בן הזוג תחושה שהם כמו ילדיי?
ואולי הצלחה זה להניח את האמת ולתווך להם את המציאות המדוייקת?
האם הצלחה זה למלא תפקידים שהצד השני לא ממלא?
ואולי הצלחה זה להבין שלכל אחד יש תפיסת הורות אחרת?
האם הצלחה זה לגור קרוב כדי לחסוך לילדיי טלטלה מייגעת מבית לבית?
ואולי הצלחה זה לבנות חיים חדשים במיקום מרוחק יותר?
האם הצלחה היא לתת לילדים תחושה שאבא ואמא באותו ראש?
ואולי הצלחה היא לדבר על זה שאבא ואמא חושבים אחרת?
האם הצלחה היא להתגמש עם אורח החיים של הצד השני?
ואולי הצלחה זה לעמוד על שלי למרות השוני והפער?
אההה, מכביד? משחרר? ואולי גם וגם?
אז מי יקבע עבורנו מה הדבר הנכון?
אולי הרב? אולי ההורים?, האחים?, השכנה? הגיסה? המורה?, היועצת?, הפסיכולוג?, אולי
הכותב/ת של הטור משפחה בשניה? אולי יש ספר בחנות שעדיין לא קראתי אותו ושם נמצאות
התשובות? אולי הצ'אטצ'יפיטי יידע לענות לי?
אולי אם אשנה את התזונה אז ארגיש טוב יותר?
אולי אם אתרגל יוגה או פילאטיס?
אולי אם אעבור דירה?
אולי אם אתחבר לקהילה פלונית עם המנהיג האלמוני אז כבר תהיה לי בהירות??
כעת, אחרי שהצפתי את מציאות היותינו בני אנוש חסרים ומבולבלים, הדבר הנכון הוא לסיים פה
ולהשאיר את סימני השאלה תלויים ועומדים באויראבל בשקט אני לא מתאפק מלומר כמה מילים:
זה בסדר
זה בסדר לא לדעת
אל תברחו מזה
תנסו להחליף את הבלבול בסקרנות
ואת הייאוש בסבלנות
וגם אם לא הצלחתם להחליף ואתם כרגע בנקודת חוסר אונים וייאוש הכי הכי קשה-
זה גם בסדר
תיכף נשב כולנו סביב שולחן הסדר
ו- נשאל שאלות…
