"לחצתי על הילדה לקחת כדורים, עד שהסוד התגלה"

שעת בוקר מוקדמת, חודש ניסן תשפ"ד. 8 שיחות שלא נענו.

זה עתה סיימתי את התפילה וחיברתי את הטלפון. מה מביא את חזקי, ידידי הטוב, להתקשר אלי בכזו תכיפות בשעת בוקר?

"הו, הרב אריה, לא נעים לי שאני כ"כ הרבה מנדנד", התנשף חזקי מעבר לקו. "אני זקוק לעזרה דחופה! הבת שלי השתבשה! אני חייב ממך המלצה טובה על מאבחן מעולה שיבדוק מה יש לה וימליץ על דרכי הרגעה".

"חזקי היקר," עניתי ברוגע. "אני נמנע מלרוץ להתחיל עם מאבחנים, מציע שדבר ראשון תגיע יחד עם אשתך לפגישה להבין עומקם של דברים".

"טוב טוב", ענה לי ידידי בחוסר סבלנות וחוסר אמון. "אם היית רואה את ההתקפות שלה אז היית מבין על מה אני מדבר. במקרה כזה אין זמן לתיאוריות מתוחכמות על השפעה של מערכות יחסים, הילדה הזו צריכה הרגעה מיידית!"

"אתה בטוח שרק היא זו שצריכה הרגעה? או שאולי המצוקה היא של עוד כמה אנשים סביבה?", גיששתי בזהירות.

"אני לא יודע מה אתה רוצה ממני… ברור שכולנו נכנסנו לסטרס ממנה, אשתי מתפוצצת ממתח ואתמול היא עזבה את הבית כי לא החזיקה מעמד, גם אני נכנס לחרדה על השידוכים של הבן הגדול שלי שגם ככה המצב שלו תקוע. כל הבית סיר לחץ ורק זה היה חסר לי בושות איומות מהבת המדוברת, אז ברור שכל המשפחה לא רגועה, אבל השאלה שלך לא ריאלית, כי בסוף כל הסבל שכולם סובלים הוא בגלל בן אדם אחד. כשהיא תרגע אז כולם ירגעו".

"וכעת", המשיך חזקי בנימה החלטית, "אין זמן ואין מקום לשאלות ותהליכים, תן לי את הטלפון של המאבחן הכי מוכשר שאתה מכיר, גם אם אתה לא מאמין בגישה שלו".

"חזקי היקר." המשכתי בשלי. "אתה רוצה שאתן לך המלצה למשהו שאני פחות מאמין בו".

חזקי נאנח אנחה קולנית. הרגשתי היטב שהוא מאוכזב וכעוס אבל לא התחרטתי לרגע.

"מה… מה אתה רוצה להגיד לי… שיש פה הזדמנות לתהליך עומק ובניית אמון וכל מיני דברים יפים כאלה… אתה לא מבין שתהליכים זה דבר נפלא אבל מצריך מינימום של פניות ורוגע נפשי?? במקרה הזה אין סנטימטר של בשלות לתהליך. מה שצריך זה לסתום לה את הפה עם כדורים ודי!"

שתקתי. לא ראיתי טעם להגיב.

חזקי המתין לתגובה, אך אני התמדתי בשתיקתי.

"למה אתה שותק?", ניסה חזקי לדחוק בי.

"אתה מחכה ממני לתגובה?" שאלתי.

"כן". ענה חזקי, "אני רוצה לדעת מה יש לך לומר לי?".

"אני שומע שממש קשה לך", עניתי בכנות.

"כן", ענה חזקי וקולו נסדק. "אני שמח שאתה מבין אותי. ותדע לך שאני מסכים עם הרעיון שלך שייתכן מאד שאני ואשתי צריכים לעבור תהליך לפני הבת שלנו. אבל אני לא מסוגל להיכנס לזה. המתח שאני סוחב הוא בלתי אפשרי ואני רוצה להרגיע את הבת שלי בשיטה הכי מהירה וקלה שיש!"

"תראה חזקי. זה לא שאני לא מבין את עומק הסבל שלך, נראה לי שאני מבין היטב שאתה עובר התמודדות קשה ביותר. אני כן מבקש להציע לך את הצעתי, אני אעשה כל מאמץ לפנות לך שעה ביומן ולפגוש אותך עם אשתך. אין לי ספק שאחרי השעה הזו כל החלטה שתקבלו תהיה ממקום אחר- רגוע ושקול יותר. תעדכן אותי".

כך הסתיימה השיחה.

—

חזקי לא חזר אלי. שיערתי לעצמי שרמת החוסר אונים הייתה חזקה מההיגיון.

חצי שנה חלפה.

—

השבוע קיבלתי מחזקי שיחת טלפון.

"הרב אריה יש לי משהו מרתק לספר לך, אתה ממש תהנה מזה". הוא היה נשמע אחרת לגמרי. רגוע, נינוח ופתוח להקשבה.

"אני יכול לבוא לפגישה עם אשתי?"

"מה קרה?" ביקשתי לדעת.

"אתה זוכר את הוויכוח שלנו לפני חצי שנה בשמונה בבוקר? לא הייתה לי סבלנות לפגישה איתך, הייתי נתון תחת לחץ כבד ששיתק את ההגיון שלי. לקחתי את הבת שלי למומחה רציני שנתן לה הבחנה והמליץ על כדורי הרגעה ממש חזקים. הבת שלי התנגדה אבל אני הודעתי לה שהיא לא יכולה להמשיך לגור בבית אם היא לא מתחילה ליטול את הכדורים. אחרי משא ומתן לא פשוט היא נאלצה להסכים והשלום והשלווה חזרו לבית. אני אגיד לך את האמת שעשיתי את כל המהלך הזה בלב ממש כבד כי פחדתי מתופעות לוואי של הכדור, אבל הילדה נראתה ממש בסדר. במשך כמה חודשים היא הייתה רגועה ולא ראיתי שום סממן מטריד- היא לא ירדה במשקל ולא נראתה מדוכדכת.

הרגשתי מולך 1 – 0, הנה כמה שנכונה דרכי.

ומה שקרה זה שבמקביל התחילו בעיות עם ילד נוסף שלנו, שוב חזרנו לאותם דפוסים של חרדה ולחצים חזקים אצלי ואצל אשתי.

וברקע גם הקשיים עם הבן הגדול שאז סיפרתי לך- מעוכב השידוך שהסיפור הזה ממש מאתגר אותנו.

בקיצור- נאנח חזקי.

מצאתי את עצמי חוזר לאותו מאבחן כדי לקבל הפנייה לכדורים גם עבור הילד הנוסף. המאבחן רשם לי הפניה, אבל אני לא מיהרתי לבית מרקחת, הלב שלי לא היה שלם עם הסיפור הזה, עוד ילד ועוד ילד, הבנתי שיש משהו מעבר, המילים שלך, הרב אטינגר, עמדו כל הזמן לנגד עיניי וידעתי שיתכן ואתה צודק אבל לא היו לי כוחות נפש לטפל בעצמי ולגייס את אשתי לתהליך, העדפתי את הדרך הקצרה והקלה, אבל איכשהו התעכבתי עם קניית הכדורים לילד הנוסף.

ואז השבוע זה קרה, ממש חטפתי אגרוף לתוך הלב והבנתי אחת ולתמיד שזו לא הדרך.

אשתי סידרה את חדר הבנות, על הרצפה התגלגלה חולצה של ציפי- אותה ילדה שסבלה מהתפרצויות איומים עד לפני חצי שנה. אשתי פתחה את  ארון הבגדים שלה כדי להניח את החולצה במדף אבל אז התגלגלה ונפלה כל ערמת החולצות על הרצפה. אשתי התכופפה על מנת לעשות סדר בחזרה, והנה מה היא מוצאת בתוך אחת החולצות? שש חפיסות של כדורים! אתה שומע! במשך כל החודשים האחרונים הבת הגאונית שלנו לא לקחה אפילו כדור אחד! היא הטמינה את כל הכדורים שקנינו לה בתוך אחת החולצות שהייתה כנראה בתחתית הערמה ולא טרחה אפילו לפתוח אותן.

מה זה אומר?

שלא הכדורים הם אלו שהרגיעו אותה, אלא האסרטיביות והעקשנות שאני הפגנתי כשהודעתי לה בנחרצות שהיא לא דורכת בבית יותר אם המצב הזה ממשיך. כלומר- הילדה ידעה היטב איך להירגע. היא לא איבדה שליטה כלל וכלל, כפי שחשבנו. יש סיפור מאחורי ההתפרצויות שלה ויש גם סיפור מאחורי ההתנהגות הקשה של הבן הנוסף. יש עוד דרך לפתור את העניין חוץ מכדורים. הדרך היא לשמור להגיע למקום רגוע ומאוזן שבו אנחנו- ההורים נוכל לקחת את המושכות לידיים ולבחון בסבלנות מה קורה פה בתוך המערכת.

נ.ב. למען הסר ספק, אין באמור בכתבה כדי להוות תחליף ליעוץ פרטני אישי.

האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'בית נאמן' בקול חי, בהגשת הרב אריה אטינגר:

The post "לחצתי על הילדה לקחת כדורים, עד שהסוד התגלה" appeared first on אמס.