מי שהמציא את הביטוי 'שמחה משפחתית' שיצביע בבקשה, אני רוצה לפגוש אותו פנים אל פנים.
'שמחה' אני עוד איכשהו אני מוכנה לקבל, אבל משפחתית?!
בחיים עצמם, בטח אשר מדובר על נישואים שניים, שום דבר אינו 'משפחתי' במובן הפשוט. החיים עצמם מורכבים מפירורים של משפחות, חיבורים עדינים, פערים, השתדלויות, והרבה רגעים בהם כל המילים היפות פשוט מתפרקות על הרצפה…
כך יוצא שבלילה אחד בו מתחתן בן דוד מצד אברימי, אירוע שאצל משפחות לא מורכבות אמור להיות חגיגה נטו, אני מוצאת את עצמי שואלת שוב את השאלה הכי ישנה והכי חדשה: האם אנחנו באמת חלק ממשפחה או רק אורחות שנכנסו באמצע?
בפתח האולם, עוד לפני שאני מספיקה לתלות את המעיל, זה כבר זה מתחיל. חני ואלישבע נצמדות אליי. לא עומדות לידי'. נצמדות. כמו רוכסנים שנתקעו. כמו שני מגנטים שלא מוכנים להינתק. יד אחת מונחת (או לייתר דיוק – תפוסה) לי על הכתף, השנייה תחת המרפק. אני מרגישה איך הגוף שלי לוחש: "שיפי, אני לא נושם. לא נושם. למה הן לא מסתדרות? למה הן לא מוצאות את עצמן? ואיך זה, שבגילן המתבגר העולם הזה עדיין מרגיש להן כל כך מלחיץ?"
אני סורקת את האולם במהירות, אולי יש פה זוג עיניים טובות שחני ואלישבע תוכלנה להיבלע לתוכן? כלום. רק גל של שמלות נוצצות, עקבים, מוזיקה רועשת ומעגלים מעגלים של נשים שיודעות בדיוק היכן לעמוד ומול מי לצחוק.
פנינה נעלמה מהרגע הראשון, מתרגשת, מתחבקת, מרקדת עם השבט אליו נולדה.
אני שמחה בשבילה, מרוצה מכך שהיא אינה רואה לנכון להעמיס על עצמה את תפקיד המגשרת והמארחת. רואה בכך אות כבוד עבורי ועבור בנותיי שאינן משדרות מסרים של קורבנות ונזקקות.
ועדיין.
משהו בפנים מתכווץ.
התחושה הזאת. המחנק. מצמידה אותי אל הבנות בחזרה.
אני מנסה להושיב אותנו ליד שולחן. מוזגת שלושה מנות מוגזמות. כאילו שניצלים, אורז וערמת תפוחי האדמה תפתור את המצוקה.
בעודי עסוקה בניתוח חזה העוף עולה בי אותו קול ציני. "מה ייתן כל האוכל הזה? להאביס את עצמך כדי לברוח מהבדידות, זה מחיר קצת יקר מדי, לא?"
אני שותקת מולו. מרגישה את עצמי. נותנת למשפט שעלה בי לפני רגע מול הבנות לעלות שוב. "למה הן לא מוצאות את עצמן?" שאלתי עליהן ועכשיו השפט פוגע בי כמו נעיצה של סיכה. כי האמת שזו בכלל לא שאלה עליהן. זו שאלה על עצמי.
אני – שיפי, מסתובבת באולם, מחייכת לכולם, מאופרת, מלוטשת, מוקפת אחיות, גיסות, חברות. שפתון עמיד, עקבים חדשים, וחיוך מוקפד. אבל מתחת לכל זה יש מקום שלא מוצא את עצמו, ועוד טיפה תחתיו יש בדידות חזקה וכואבת.
כאילו יש בתוכי חדר פנימי שאף אחד לא יכול להיכנס אליו.
חדר שאין בו חלון ואין בו דלת.
חדר שאפילו אני לפעמים מפחדת להיכנס אליו.
ופתאום, כשאני מביטה סביבי, רואה את מאות הנשים רוקדות במעגלים בהבעה של 'שמחה משפחתית', מחשבה מרדנית עולה בי; אולי כולנו חני ואלישבע? אולי כולנו מבוהלות? אולי כולנו נצמדות למישהו – ילד, בן זוג או חברה, רק כדי לא ליפול אל הבור החשוך של תחושת בדידות שאין לה תחתית?
באמצע הפילוסופיה, חני ואלישבע נדחקות עוד יותר אליי. אני מרגישה את הדריכות שלהן, את הידיים שמתכווצות, את הניסיון הנואש שלהן למצוא עוגן. ומשהו בתוכי הולך ומתרכך. כמו תחושה נעימה של גלידה שנמסה בגרון, אני מרגישה את הלב שלי, שהיה חסום, מכווץ ושיפוטי, מתרחב ונמס לו.
לא מתוך רחמים.
לא מתוך הקרבה.
מתוך הבנה.
בעצם הן לא נצמדות אליי, הן מחזיקות את הבדידות שלהן. ואני, בלי לשים לב, עושה בדיוק אותו דבר. במקום להתנשף בקיטור על 'שתי הבנות הנודניקיות', אני רואה את שתי הנפשות שמבקשות אחיזה.
במקום לשפוט "למה הן לא משתלבות?", אני רואה את פחד.
במקום לקטר "עוד פעם אתן ככה?" אני רואה מראה. והמראה אומרת לי אמת פשוטה וכואבת: "בואי נודה באמת, שיפי. גם את נשענת. גם את מחפשת בית. גם את נבהלת מהבדידות".
אני מתבוננת בשתיהן. רואה את העיניים שמחפשות ודאות, את התנועות הקטנות שמבקשות "אל תעזבי אותנו לבד", ואומרת לעצמי בשקט: את אלופה, שיפי. אלופה על זה שלא ברחת מהמחנק. על שהסכמת להרגיש אותו. על שהסכמת לראות אותן, ובעצם לראות את עצמך. אלופה על שהסכמת להסתכל לאמת בעיניים ולהודות שהשמחה המשפחתית יכולה להיות מורכבת. וזה בסדר.
הרב אריה אטינגר מזדהה מנסיונו האישי ומשתף
"אולי כולנו נצמדות למישהו רק כדי לא ליפול אל הבור החשוך של תחושת בדידות שאין לה תחתית?"
מה שמפחיד אותנו בבדידות זו לא הבדידות עצמה, אלא המראה שהיא מציבה מולנו.
האחר, זה שנצמד אלינו ומעיק עלינו, איננו הבעיה. הוא בסך הכל מגבר. מין מגאפון שמשמיע בקול רם את מה שכבר קיים אצלנו בפנים. את הפחד, את הבדידות, את הצורך והשתוקקות.
אין אדם בעולם שיכול "לעשות לנו משהו", יש רק אנשים שמשקפים לנו, לפעמים בצעקה, מה מתרחש בתוכנו.
וברגע שמסכימים להסתכל, לא לדחות, לא לברוח, לא להעמיד פנים. ברגע שמסכימים להיות שם – במקום הכי רועש, הכי צפוף והכי מבולגן. פתאום מתגלה שקט קטן.
שקט של אמת.
שקט של הכרה.
שקט של אהבה.
