מה קורה כשיועץ זוגי משתתף בסדנה ומגלה על עצמו דברים שלא ידע מעולם? מדוע אדם שאינו מתחום היעוץ בוחר להשתתף בקורס להכשרת יועצים, ואיך זה שדווקא זוגות ששלום הבית שלהם נראה מושלם, מגלים פתאום שהחיים שלהם מתנהלים באופן שגוי? שלושה סיפורים מטלטלים, מתוך חדר הקליניקה / הדס אפיק
"ללכת לטיפול זוגי? מה אתכם? הזוגיות שלי מצוינת, וגם אם יש זמנים קשים יותר, אנחנו מצליחים להתמודד". מכירים את המשפטים בסגנון הזה שבעבר היה ניתן לשמוע אותם לא מעט?
אלא שבשנים האחרונות נראה שהעולם הטיפולי התקדם באופן ניכר, והדבר בא לידי ביטוי גם במגזר החרדי. אם פעם הייתם שומעים רק על מקרים קיצוניים שמגיעים למטפלים או ליועצים זוגיים, כאשר נראה שהם המוצא האחרון לפני פירוק החבילה או צעד דרסטי אחר, כיום ניתן לפגוש גם זוגות בעלי שגרת חיים רגילה לגמרי, חלקם אפילו אנשים שעוסקים בעצמם בתחום הטיפולי, ומגלים למרבה הפלא שגם להם יש הרבה במה להשתפר ולהתייעל, לעתים אפילו ממש להפוך את עולמם ולשפר את חייהם. יצאנו לשמוע את סיפוריהם של דוד, נחום ונחמיה, שלושה מתוך מאות משתתפים ועשרות תלמידים שלמדו בשנה האחרונה בסדנאות בבית הספר למאמנים זוגיים של הרב אריה אטינגר.
### סיפורו של דוד###
בני הזוג דוד וחנה הגיעו לפגישת ייעוץ אצל הרב אטינגר לאחר שהיו במצב של חוסר אונים. חנה היא זו שפתחה וסיפרה על המצוקה שהיא חשה. במשך שעה ארוכה היא תינתה את המצב, סיפרה על בעלה שבתקופת האירוסין נראה אישיות נפלאה, וגם לאחר מכן היה בעל למופת ששילב היטב רוחניות וגשמיות, אולם ככל שחולפות השנים מתברר לה, לדבריה, שדוד רחוק מאוד מכפי שחשבה, שכן עומס החיים הוציא לאור את דמותו האמיתית: "דוד הוא אדם גס, קולני, עסוק בעצמו מעל הראש. אמנם הוא הולך לבית כנסת ושוהה בכולל בסדר א', אבל אני יודעת היטב שהראש שלו ממש לא שם. הנושאים היחידים שמעניינים אותו הם קידום בעבודה, כסף, אוכל ובילויים. אני לא מצליחה לספק לו את הדברים הללו, ולכן הוא משתדל להיעדר מהבית כמה שיותר. אני לא מעניינת אותו, אני לא מרגישה שהוא זקוק לי, אני 'עוד איזו אחת' בשבילו. מצד שני, אני לא יכולה להגשים את עצמי בתחום המקצועי. אין לי כוחות ופניות רגשית ללמוד ולהתקדם, אני עסוקה בעבודות הבית ובגידול הילדים, לכן גם אין לי אפשרות ללימודים ולהתפתחות אישית".
חנה סיימה את דבריה ונאנחה בייאוש, וכאן הגיעה תגובתו של דוד: "האמת שבעבר האשמתי את עצמי, אבל ברוך השם נגמלתי מזה. איך אפשר בכלל לחיות עם אישה שלא מסוגלת לקבל את בעלה כמות שהוא? אני חייב לייצג עבורה את דמותם של אביה ואחיה. הם עונים על רמת הדרישות הגבוהה שהיא הציבה לי: משכימים בבוקר, לומדים בהתמדה, שותפים פעילים בעבודות ניהול הבית, עדינים ומנומסים, משקיעים זמני איכות עם הילדים ובנוסף לכל אלו, הם עובדים במשרה תורנית שמאפשרת להם לפרנס את בני הבית בכבוד. אני רוצה להיות יותר איש משפחה, אבל חנה לא מסוגלת לאפשר לי לעשות את זה בסגנון שלי. אני רוצה לצחוק ולטייל עם הילדים, וחנה רוצה שאלמד ואבחן אותם, ולכן אני מתייאש מראש ובורח מהמערכה".
אם ציפיתם לתשובה ברורה לגבי מי שצודק – חנה או דוד, את מי צריך לשנות ובמי יש צורך לגעור, לא תקבלו לכך מענה, שכן הדברים עמוקים הרבה יותר. לאחר סדרת מפגשים ארוכה שלהם עם הרב אטינגר, החליט דוד להמשיך קדימה ולהשתתף גם בתוכנית הלימודים בבית הספר של הרב אטינגר, שם הוא למד על התהליך באופן מרתק ולראשונה הבין שהוא ורעייתו מממשים את התהליך שמתרחש אצל זוגות רבים כל כך, כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לפעול באופן שמגן עליו, שעוזר לו לחוש ביטחון בבית, במקום להרגיש אשם או חסר סיכוי. זוהי בעצם טכניקה של הישרדות למול פחד גדול. כך גם התחושה של אשתו כלפיו כשהיא רואה אותו כ"גס, קולני ועסוק בעצמו", והתחושה שלו כלפיה כשהוא חושב שהיא "לא מסוגלת לאפשר לו לחיות כמות שהוא", אלו הן רק מסכות לפחד גדול.
נחום המשיך ללמוד ולהעמיק, והתוודע לסוד העצום והנפלא של מתנת התרפיה, שכן הדיבור בחדר הטיפול, שהוא מקום מוגן למטופל, מאפשר לבטא את הכאב שחווינו בעבר. תהליך כזה מאפשר הבנה והכלה למערכת ההגנות שלנו, יש בו הכוח לבנות אמון מחדש, וממילא הפחדים מתקטנים, ואז גם הנפש פחות נצרכת לאחיזת ההגנות.
### סיפורו של נחמיה###
בפגישה הראשונה של נחמיה אצל הרב אטינגר הוא תאר את עצמו: "מהרגע שבו אני פוקח את העיניים בבוקר, אני מחכה לחזור למיטה. לא טוב לי עם עצמי, אני שונא את עצמי. רע לי בפנים. כל חיי אני מקבל החלטות שגויות, ואז מנסה להפיק לקחים ולא לחזור על הטעויות. בגלל הפחד לשחזר דפוסים הרסניים אני שוקל כל החלטה קטנה כאילו מדובר בקניית דירה, ותמיד פוחד מאשמה וכישלון. כבחור ראו הוריי בסבלי ובהמלצה של המשגיח שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. הטיפול בהחלט הקל עליי, וברוך השם כמה שנים לאחר מכן זכיתי להתחתן עם אישה מיוחדת שיש לה שילוב של עדינות עם עוצמה, פקחות וסבלנות. בשנתיים הראשונות הייתי מאושר, אך מיד לאחר מכן חזרתי לשנוא את עצמי, והתחלתי לשנוא גם אותה. שוב חזרתי לאותו מצב שבו הייתי כבחור ולאותם קשיים, רק שהפעם התווסף להם משא של אישה, חמישה ילדים ומשכנתא.
ויותר מזה – יש בי מן כעס עמוק כלפי אשתי על כך שהיא מאפשרת את זה. היא נותנת לי לברוח ולשקוע עמוק בתוך עצמי. ואיך, לדעתכם, זה מרגיש לשנוא ולכעוס על אדם שרק נותן ונותן לך מהבוקר עד הלילה?
במקרה של נחמיה הוא לא הגיע ישירות למפגש אישי אצל הרב אטינגר, אלא הצטרף לקורס להכשרת מאמנים זוגיים, שכן הוא שאף להבין את הדברים לעומק, והביא אתו גם את אשתו, שהשתתפה בקורס לנשים. הלימוד העשיר את שניהם מאוד, נחמיה למד מהי אמפתיה אמיתית כיצד לבנות אמון במערכת יחסים מאתגרת, ואילו אשתו החליטה לא רק ללמוד אלא גם ליישם, ובאמת במשך שלושת החודשים הראשונים של הקורס, הם חשו שהזוגיות שלהם מקבלת עומק חדש.
ואז הגיע דבר מדהים: תהליך של מובחנות שכלל גם תרגול מעשי בשטח, וכאן הרגיש נחמיה ממש לא פשוט, שכן התהליך האישי היה קשה מנשוא. כחלק מתהליך המובחנות הקפידה אשתו לציית אחר המשימות ולא הניחה לעצמה: היא הפסיקה לרצות את בעלה, ואף חדלה לעשות למענו דברים שהוא מסוגל לעשות בעצמו, היא לא מלאה במקומו תפקידים, לא עמדה שעות כדי להקשיב ולהרגיע אותו, לא עבדה מעבר לכוחותיה, ויותר מכל, היא למדה שלא להיבהל מטעויותיה וגם לא להתרגש כשנחמיה מאשים אותה או מתלונן. עבור נחמיה היה תהליך זה היה קשה מכל, אך הוא זה שבסופו של דבר הוביל לשינוי דרסטי ומהותי גם אצלו. מיום ליום הוא הפך לסלחן יותר, חשדן ועוקצני פחות, רואה בעין טובה ומכבד. נכון, הוא יודע שהדרך הארוכה עוד לפניו, אך אחרי 30 שנה של חיפוש עצמי, הוא מצא סוף סוף את היכולת לאהוב את עצמו, להרגיש הגשמה עצמית, ואף להיות מסוגל לטעות ולסלוח לעצמו.
### סיפורו של נחום###
כשנחום התחיל להשתתף בסדנאות בביה"ס של הרב אטינגר, הכירו אותו רוב המשתתפים, שכן הוא ידוע מאוד בתחומי פעילותו: מכהן כמגיד שיעור באחת הישיבות הטובות ביותר, מדריך חתנים מבוקש וגם אחראי על ועדת הקבלה של המוסדות בעיר. ארשת פניו של נחום נראית תמיד רגועה ונינוחה, קצב דיבורו נעים ותמיד יש לו את הזמן לשקול את מילותיו בנחת.
המשתתפים בסדנה יכלו לחשוב שכל מטרתו של נחום היא להתייעל בכובעו המקצועי ולסייע לחתנים ולאנשים שהוא מלווה. האמת היא שכך גם חשב נחום בעצמו, ותכנן ללמוד את הטכניקה והתיאוריה, להפנים עקרונות ולהתייעל. אלא שאז התגלה לו שהתיאוריה היא החלק הכי שולי בסיפור והדבר המשמעותי ביותר הוא התבוננות אמיצה לתוך עצמך.
באחד המפגשים קרה משהו שניפץ את המסכה: אלי, אחד המשתתפים, הגיע למפגש טעון ומיוסר. הוא שיתף בדמעות על כאב עצום שהוא נושא בעקבות בן שהפנה לו עורף ועזב את הבית.
כל חברי הקבוצה שתקו, נראה היה כי אין להם מילים לבטא את השתתפותם, אך נחום היה היחיד שפתח במילות עידוד. הוא דיבר בביטחון ועוצמה והישיר מבט אוהד לתוך עיניו של אלי.
אלי הביט בו בחזרה, ופתאום, ללא כל התראה מוקדמת פתח אלי את פיו ואמר: "אתה יודע נחום, אני לא מאמין לך. לא יודע להסביר למה אבל קשה לי להאמין שאכפת לך ממני. משהו במילים, בתנועות, או בטון הבטוח שלך מרגיש לי כמו הצגה טובה. קשה לי לקנות את זה".
דממה מביכה השתררה. זה היה רגע של מבחן, האם נחום יהיה מסוגל למנף את המילים שנאמרו פה להתבוננות אמיצה, או שינסה לטאטא ולברוח? אלי המשיך להוסיף על עמדתו: "אני אומר לך את זה דווקא כי אתה אדם טוב. אתה לא רע או מתעלם, אלא אתה מנותק".
לנחום לא היה פשוט לשמוע את הדברים, אבל יחד עם זה הוא לא ברח, הוא אפילו שיתף באומץ בכך שכבר עשרות שנים אשתו מנסה לומר לו את הדברים הללו, וכעת קשה לו לברוח מן האמת.
מאותו רגע המשיך נחום לעבור תהליך מרתק, בו הוא התבונן לתוך עצמו והבין מהיכן מגיע הניתוק שהוא חש, ומאידך התחיל בתהליך כדי לקלף את הקליפות ולאפשר לו קצת יותר להרגיש את עצמו. כשבאחד המפגשים הוא שיתף את חבריו במשפט קצר ואמר: "אני רוצה לשתף אתכם שהתחלתי להרגיש", וההמשך היה מעט מטלטל: "זה לא קל", הוא הוסיף, "כי פעם עברו החיים לידי והכל היה קל ונוח, אך כעת כשאני מתחיל להרגיש הכל הופך להיות כבד הרבה יותר. אני מרגיש שנלקחו ממני מנגנוני ההגנה שלי".
נחום למד להכיר את הרגש על כל משמעותיו, מה שאומר לכאוב, להיפגע, להתייעץ, לדאוג וגם להילחץ, וכפי שהוא מעיד – זה השפיע עליו גם בעבודתו, גם בעיסוקיו והתנדבויותיו, ובראש ובראשונה בתוך ביתו, או כמו שהוא התבטא באחד המפגשים: "קיבלתי את עצמי במתנה".
*
נחום, נחמיה וגם דוד הם שלושה מתוך מאות משתתפים ועשרות תלמידים שלקחו חלק בבית הספר של הרב אטינגר ובמסע של התהליך הקבוצתי עם שאר חברי הקבוצה. הם למדו לקבל את עצמם, לאהוב את עצמם, וגם לצאת לדרך חדשה עם קליניקה משלהם לעזור לאחרים, מתוך הבנה שכל אחד מאתנו חווה תהליכים נפשיים משלו, כל אחד זקוק לגישה אחרת ובעיקר להבנה שיש תמיד סיכוי להשתפר ולהביא לחיים טובים יותר, גם במצבים שנראים לעתים מלאי קשיים והתמודדויות, ולאחר הצלחה שכזו כעת נפתחות כיתות נוספות לאלו שרוצים לצאת למסע הנפלא הזה, גם לעבור את מסע הנפש וגם להבין אותו לעומקו ולהיות קרן אור לעולם לעזור לאחרים מתוך שליחות הגשמה ופרנסה ברווח.
מתוך עיתון משפחה. סוכות תשפ"ד.
