לא בלי אמא

בפרקים הקודמים סיפרתי איך קשה לי עם יום השנה המתקרב של מאמא ברגר – אישתו הקודמת של בעלי. בפרק הקודם הנחתי לבעלי לקרוא את היומן שכתבתי לעצמי.

אברימי מספר

משהו עובר על שיפי. האיתות הראשון היה במוצאי חג הסוכות כשביקשה לדחות את קיפול הסוכה. הבקשה להשאיר את הסוכה חזרה ונשנתה לאורך זמן ואני הרגשתי לא נוח אבל כיבדתי את צרכיה למרות שלא הבנתי אותם. שיפי הסבירה שהיא מרגישה יותר מוגנת כאשר היא יושבת בפינה הפרטית והסטרילית שבסוכה. הרגשתי שהיא מנסה לומר לי שבבית אין לה את התנאים הללו, אבל אני לא אחד שעסוק בפרשנויות ורמזים. אם שיפי תצטרך ממני משהו אני סומך עליה שהיא תאמר.

היום, אחרי שפיניתי את הערב ויזמתי שיחת בירור, נראה שמשהו הפשיר וקיבלתי את המחברת הזאת. קשה לי לפתוח אותה, אך אני עושה זאת.

"מה עובר עלי? איני מכירה את עצמי. איך הלכתי לאיבוד בתוך החיים הללו?

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נערה, בחורה ואישה כל כך יציבה ומוצלחת. תמיד נראיתי טוב, הייתי פעילה, מעשית, מתוקתקת, מספיקה, חיונית, מנהיגה, קשובה, מעורבת…. הוריי היו כל כך גאים בי. עברתי תקופות לא קלות בחיי אבל תמיד המשכתי לשאת את המבט קדימה, לא נתתי לאירועים סביבי לחדור פנימה ולשבש את שגרת חיי המבורכת. גם עבור ילדיי הייתי לאורך כל הדרך עוגן יציב ובטוח. משענת עשויה ללא חת.

אז מה קורה לי כעת? מדוע דווקא החתונה בה לכאורה עליתי על דרך המלך נראית כמו צומת שהוביל אותי לכביש ללא מוצא?

משקלי רק עולה, התפקוד יורד ויורד, אני מגיעה למצבים של אבדן שליטה על סדר היום, מתקשה לישון טוב בלילה וקמה מאוחר בבוקר, מוצאת את עצמי מוצפת רגשית, תלותית יותר, רגשנית, אולי אפילו רכרוכית לפעמים…

מי היה מאמין? שיפי מרקוביץ' המובילה. המנהיגה והעוצמתית הופכת לייצור מהוסס וחסר בטחון?! פתאום אני מתעניינת בטיפולים רגשיים, מושג שבעבר היה מעורר בי בוז וגיחוך. פתאום מצויה עמוק בתוך אחד מהם.

זו הייתה נעמה המטפלת שהמליצה לי לנהל יומן פרטי ולפרוק שם את רגשותיי. ברגע הראשון רציתי לקוד קידה, לומר תודה ולצאת מהקליניקה. אין לה מושג כמה המושג הזה 'יומן פרטי' מעלה בי אסוציאציה של עליבות. אני אישה של עובדות, מספרים, טבלאות, מעשים ומציאות. מדורי הרגש בחנות הספרים או בדפי העיתון מעולם לא משכו אותי. אני רגילה לדפדף ישירות לאיזור המתכונים ולגשת לביצוע בשטח. אין זמן לפטפוטי סרק על 'איך את מרגישה?' ו'איפה זה פוגש אותך?' והנה החיים הובילו אותי לשטח המוזר הזה של שיחות על רגשות ומודעות. 'הידרדרתי' עד לייעוץ, אבל יומן?! יומן שייך לעלובי החיים… 

בכל זאת החלטתי ללכת על זה. כל דבר שיכול לעזור לי עכשיו שווה בדיקה. הנה אני עם המחברת, מעניין שרגע אחרי שהתחלתי לכתוב כבר הרגשתי הקלה מסוימת. היומן באמת מאפשר לי לכתוב מה שאני רוצה ולשתף גם בעניינים מביכים שאפילו את נעמה איני מרגישה נוח לשתף.  

כן. הלב שלי יודע היטב את הסיבה להידרדרות הזו, אבל שרידי האגו שעוד נותרו בי לא מאפשרים לי לשתף. כנראה שנעמה החכמה לא סתם הציעה את רעיון כתיבת היומן האישי. היא קלטה היטב את החסימה והבינה שהדפים הדוממים עשויים להוות עבורי מקלט בטוח.

***

מאמא ברגר.

זה שם הסיפור.

כמה כאב, תסכול וחוסר בטחון אני סוחבת סביב האישה הזו.

זוכרת שבתקופה שבה ניהלתי את חיי כאם חד הורית, זרמו אלי הצעות רבות של כאלה שרצו להקים את ביתם בשנית לאחר פרידה. היו ביניהם שידוכים טובים ואפילו טובים מאד. גם המעטפת המשפחתית הייתה די מפתה והיו אפילו הצעות ללא ילדים. אך אני דחיתי את כולם על הסף, עצם המחשבה על קיומו של צד שני ברקע, ממש הרתיעה אותי. משום מה הרעיון של אלמן היה נראה לי נגיש יותר ומאפשר בלעדיות ומרחב פעולה. 

במבט לאחור אני מבינה שטעיתי בגדול. נוכחות רגשית של אדם משמעותי אינה נעלמת בהיעדרו. חי או מת, נוכח במרחק הליכה או מעבר לאוקיינוס, אין לפרטים הללו כל משמעות.

אמנם הפתגם אומר 'רחוק מהעין רחוק מהלב', אך אני יודעת דבר אחד: שכשמישהו קרוב ללב לא משנה בכלל אם הוא רחוק מהעין…

לא זכרתי את עצמי כייצור קנאי, תמיד ידעתי לחיות בשותפות ולתת מקום. אני לא אחת שמחפשת לתפוס את כל המגרש לעצמי, אבל במרחב המשפחתי אני רואה בבלעדיות ערך עליון ואפילו תנאי ליצירת תא משפחתי עם יסודות יציבים, מגובשים ואחידים.

ודווקא פה, מול אמונת יסוד כל כך ברורה, אני מרגישה חסרת אונים. כאילו הכתלים זועקים לי כל הזמן באותיות קידוש לבנה: 'את לא באמת האמא בבית הזה, הייתה כאן מישהי לפנייך ורוחה עודנה מרחפת. המילה שלך היא לא מילה ראשונה, חכמה ככל שתהיי, יש לנו הרגלי חיים משלנו. השקפותינו ברורות ויצוקות, דרכינו נסללה כבר בידיים אמונות ואיננו מעוניינים לסטות ממנה כהוא זה. את פה על תקן ממלאת מקום צעירה וחביבה, המחנכת הראשית אמנם לא נוכחת פיזית. אך את תורתה ואורחות חייה השרישה בנו באמנות עשויה ללא חת. ולאורה נלך!'

אז מי אני בכלל? מה תפקידי בתוך המערכת הזו? האם עלי ליטול את ספר המתכונים של מאמא ולמלא אחר הוראותיה? האם באתי למגרש הזה כדי למלא פונקציה בעלת אופי טכני – רובוטי? האם אין מקום לאמירה שלי? ליצירה שלי? לאמת ולסגנון משל עצמי?@7

ועל המשך הכתוב ביומן בס"ד בפעם הבאה.