כשמיתרי הקול לא מאפשרים לברוח מגבולות

​"שלום הרב אטינגר", כך פתח מטופל בשיחת טלפון, – "המלצת לי לבוא לתהליך יחד עם אשתי, אבל אני חושב אחרת, אני חושב שהבעיות שלי לא קשורות אליה ואני רוצה לעשות עבודה רק עם עצמי. אז רק רציתי לעדכן שלפגישות הבאות אגיע לבד".

והנה דוגמא לאשה נוספת: "הרב אטינגר, אני עדיין לא מספיק מרגישה שאני מסוגלת לצאת לדרך כיועצת אז עד שלא ארגיש בטחון אני עוצרת את ההו"ק שחתמתי לך על הקורס".

חברים יקרים. בטח אתם כבר מזהים את הנושא השבועי שלנו- הנושא הוא גבולות. האם יש לי גבול ברור? האם אנשים סביבי יכולים לשחק בגבול שלי? מי מושך בחוטים וקובע האם ומתי ניתן להתגמש ולחצות את הגבול??

אז אני רוצה לשתף אתכם בתהליך אישי שעברתי שבוע שעבר. חושב שתוכלו ללמוד מהשיתוף המון על החיים שלכם.

בטח שמתם לב לכך שבשבועות האחרונים אני צרוד, האמת שזה לא היה צינון, גם לא וירוס.

ידעתי היטב שזה קשור לעולם הרגשות שלי, הדבר הזה הוא לא חדש אצלי.

​​מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד נטיתי לדפוס של לריצוי. ממש התקשיתי לשים גבול. אנשים ואירועים סביבי הצליחו להלחיץ אותי בלחיצת כפתור קלה. אני זוכר את עצמי עם מתחים מטורפים בדרך למוסך, 'שלא יכעסו עלי' 'שלא יהיה מדי יקר' 'איך אני יעז לבקש הנחה' 'איך אני יעמוד בזה'..

הלחצים עשו את שלהם והגוף התחיל להגיב. לאט לאט מצאתי את עצמי עם מצוקה במיתרי הקול עד שהגרון ממש השתתק, לא יכולתי להוציא אף מילה מהפה.

ניסיתי ללכת לקלינאי תקשורת, התמדתי בתרגילי קול וגם שתיתי שיקויים שונים ומשונים. אך כלום לא עזר, התופעה חלפה ונשנתה שוב ושוב.

ואז הגעתי לברירת מחדל שמציעה הרפואה הקונבנציונלית- ניתוח.

המנתח ניסר את מיתר הקול שלי, הוא שייף מימין ושייף משמאל.

נראה היה שהעניינים מסתדרים.

מיתרי הקול חזרו לעבוד.

אך לא.

באופן לא מפתיע זמן קצר לאחר מכן המצב חזר לקדמותו.

צרידות קשה עד אבדן יכולת לדבר.

ואז הבנתי בדרך הקשה שהעבודה היא לא שם. לא בתרגילים, לא בשיקויים ואף לא בניתוח.

​הגרון מבטא את חופש הביטוי שלנו. ואם אני חנוק מלהביע את עצמי אז הגרון צועק את צעקתו האילמת- ללא קול: "אני רוצה חופש לומר מה שאני מרגיש!!!"

הבנתי שלפחד מכולם ולרקוד כל רגע לפי החליל של האחר זה לוקח לי את האישיות שלי. זה פוגע בי. ואף אחד לא מרוויח מכך שאני נפגע.

זכיתי, ועברתי ועדיין אני עובר תהליך מיוחד ומשמעותי של התבוננות עמוקה ומדוייקת לתוך עולם הפחדים שכל כך ניהל אותי. הסתכלתי לעצמי היטב בעיניים ובחנתי מה קורה לי כשפלוני לא מרוצה ואלמוני כועס ופלמוני זועם ומתוסכל…למדתי לא לברוח מחוסר אונים ולנשום לתוך הפחד.

ורק מהמקום של האומץ לשהות בחוסר אונים הצלחתי להתחיל לשאול את עצמי: "מי אני?" "מה אני רוצה?" וכך גם בסיטואציות מול אשמה "האם אני אשם כשמטופלים שלי עוברים תקופות קשות בדרך, או שזה חלק טבעי מהתהליך???"

כך גם בבית, מול האישה והילדים: "האם נכון לי עכשיו להסיע את הבן שלי לחבר, או לעזור לאשתי בהשכבת הילדים?" ועוד ועוד,

 

ואז בשבועות האחרונים כשהרגשתי שוב את תחושת המחנק בגרון, היה ברור לי שזה שוב עניין ריגשי, ומשהו פשוט חסם אותי מלהשמיע את הקול בצלילות – תרתי משמע.

שבוע שעבר הסבל הגיע לשיאו,

בפגישה עם המטפל היקר שלי שאותו אני פוגש כל שבוע, בררנו יחד את שורש העניין והבנו שהקול שלי פשוט הודיע לי- "לא עוד' אני לא מוכן לתת לך את המצב הזה בו אנשים או רגשותיהם מצליחים לנהל אותך!"

כשירדנו לעומק העניין הבנתי דבר מרתק, אם עד היום חשבתי שאנשים מנצלים אותו משתלטים עלי או מנהלים אותי, אז באותה פגישה הבנתי שזה לא שהסובבים אותי מנהלים אותי, וזו לא אשתי שלוחצת עלי, וגם לא הילדים שמנדנדים לי ומשגעים אותי.

זה אני שבורח מלדייק לעצמי את הגבול שלי ממילא אני נותן לצד השני את המושכות בידיים.

אז מה באמת הפיתרון, כיצד ניתן להגיע למקום של דיוק הגבולות שלי, ולהיות יותר ויותר נאמן לעצמי, יותר מנהל ופחות מנוהל, כל זה בתוכנית שלפנינו, האזנה נעימה:

The post כשמיתרי הקול לא מאפשרים לברוח מגבולות appeared first on אמס.